4 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"ר 26083-02-26 ע"ר 38272-02-26 לפני: כבוד השופט דוד מינץ המערער בע"ר 26083-02-26 ומשיב 1 בע"ר 38272-02-26: עו"ד רועי רחמים בתפקידו כנאמן ליישום הליכי חדלות פירעון נגד המערערים בע"ר 38272-02-26 ומשיבים 2-1 בע"ר 26083-02-26: משיב 3 בע"ר 26083-02-26 ומשיב 2 בע"ר 38272-02-26: 1. נפ-גל בנין ופיתוח בע"מ 2. אופיר זקן הממונה על הליכי חדלות פירעון ערעורים על החלטת הרשמת (מ' יהב) בע"א 37778-11-25 מיום 31.1.2026 בשם המערער בע"ר 26083-02-26 והמשיב בע"ר 38272-02-26 : עו"ד אלון ריחני בשם המערערים בע"ר 38272-02-26 ומשיבים 2-1 בע"ר 26083-02-26: עו"ד יעקב אמסטר; עו"ד צליל בראשי זכריה פסק-דין ערעורים הדדיים על החלטת הרשמת (מ' יהב) בע"א 37778-11-25 מיום 31.1.2026, בה נדחתה בקשה להגדלת סכום הערובה שיופקד בערעור. הרקע לערעורים ברקע לערעורים ניצב פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' דורות) בחדל"ת 31144-08-21 מיום 27.8.2025. בפסק הדין נדחתה תביעה שהוגשה על ידי המערער בערעור הראשון שלפנַי, הוא הנאמן של מערערת 1 בערעור השני שלפנַי, חברת נפ-גל בנין ופיתוח בע"מ (להלן: הנאמן ו-החברה, בהתאמה). בתביעה התבקש בית המשפט לחייב את נושא המשרה ובעל מניות בחברה (אשר יכונה ביחד עם החברה להלן: המשיבים), לשאת באופן אישי בתשלום חובותיה של החברה בסך של כ-2,400,000 ש"ח. כמו כן, חויב הנאמן בהוצאות ושכר טרחת עורך דין שישולמו מקופת הכינוס של החברה בסך של 10,000 ש"ח. ביום 13.11.2025 הגיש הנאמן ערעור על פסק הדין, והפקיד ערובה בסך של 5,000 ש״ח בסברו כי בהליך זה חל פרט 4 לתוספת השלישית לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התוספת השלישית ו-התקנות, בהתאמה) הקובע את סכום הערובה בערעור לבית משפט זה לפי חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: חוק חדלות פירעון או החוק). בגדר הערעור הגישו המשיבים בקשה לחיובו האישי של הנאמן בהפקדת הערובה, ולהגדלת סכום הערובה לסך של 100,000 ש"ח. בהחלטת הרשמת מיום 31.1.2026 מושא הערעורים ההדדיים שלפנַי, הבקשה נדחתה. נקבע כי בהתאם להלכה הפסוקה הטלת אחריות אישית על בעל תפקיד בהליכי חדלות פירעון תיעשה במקרים חריגים בלבד, בעוד שבענייננו המשיבים לא הצביעו על נסיבות חריגות המצדיקות את חיוב הנאמן באופן אישי. כמו כן, נקבע כי בנסיבות העניין לא קיימת הצדקה לסטות מהסכומים הקבועים בתקנות לעניין הפקדת ערובה. ברם, הובהר כי בניגוד לסברת הנאמן, תחולת פרט 4 לתוספת השלישית מוגבלת להליך ערעורי המוגש על ידי "חייב", ולכן אינו חל בהליך זה. לפיכך הורתה הרשמת על השלמת סכום הערובה שהופקד לסך של 35,000 ש"ח, בהתאם לסכום הערובה הקבוע בפרט 1 לתוספת, החל על ערעור בזכות המוגש לבית משפט זה. מכאן הערעורים ההדדיים שלפנַי. ערעורו של הנאמן מופנה נגד החלת הוראות פרט 1 לתוספת השלישית בעניינו. לטענתו, הרשמת שגתה בקבעה כי נאמן שמונה על נכסי תאגיד המגיש ערעור לבית משפט זה מכוח חוק חדלות פירעון אינו בא בגדר "חייב" כמשמעותו בפרט 4 לתוספת, ועליו להפקיד ערובה לפי פרט 1 לתוספת. המונח "חייב" בחוק מתייחס הן ליחיד, הן לתאגיד. ואולם בעוד שבהליכי חדלות פירעון של יחיד מוגש הערעור על ידי היחיד עצמו, הרי שבהליכי חדלות פירעון של תאגיד, לאחר מתן צו לפתיחת הליכים, אין התאגיד רשאי לפעול באמצעות אורגניו והגשת ערעור בשמו יכולה להיעשות רק באמצעות הנאמן, המוסמך מכוח הדין לפעול למימוש זכויותיו. בהיעדר אפשרות דיונית להגשת ערעור על ידי החברה עצמה, הפרשנות היחידה האפשרית לפרט 4 לתוספת השלישית היא כי תחולתו היא גם על ערעור המוגש בידי נאמן בשם התאגיד. ערעורם של המשיבים מופנה נגד דחיית בקשתם להגדיל את סכום הערובה בערעור לסך של 100,000 ש"ח. לשיטתם, בעוד שצדקה הרשמת בקבעה כי בענייננו חל פרט 1 לתוספת השלישית, חלף טענת הנאמן לתחולת פרט 4 לתוספת, שגתה עת שקבעה כי בנסיבות העניין לא מתקיימים טעמים לסטות מגובה הערובה הקבוע בפרט 1 לתוספת השלישית. זאת משום שהנאמן מנצל את העובדה שהוצאות ההליך משולמות מקופת הנשייה ולא מכיסו הפרטי לצורך נקיטה בהליכי סרק מרובים נגדם בחוסר תום לב, שעה שאם יצלחו ההליכים יזכה לשכר טרחה, ואם ייכשלו לא יישא בנזק אישי. עוד נטען כי הוצאותיהם בפועל לצורך ניהול הערעור עולות במידה ניכרת על הסך של 35,000 ש"ח הקבוע בתקנות, וכי סיכויי הערעור נמוכים באופן המעצים את חשיפתם לסיכון כלכלי. זאת בשעה שקופת הכינוס ריקה, כך שאם יזכו בערעור לא יעמוד להם מקור ממשי להיפרע ממנו בגין הוצאותיהם. נסיבות אלה, לשיטתם, מצדיקות היעתרות לבקשתם להגדיל את סכום הערובה שיופקד לצורך הבטחת הוצאותיהם. דיון והכרעה דין שני הערעורים להידחות. אשר לערעורו של הנאמן – אין בידי לקבל את הטענה כי פרשנות פרט 4 לתוספת השלישית מוליכה למסקנה שיש להחילו בערעור של נאמן לפי החוק. הלכה עמנו כי מלאכת פרשנות של חקיקה ראשית או חקיקת משנה תחל בראש ובראשונה מלשונה, ואם לשונן מוביל לפרשנות ברורה וחד משמעית, יבוא ההליך הפרשני לסיומו (בג"ץ 7194/21 עו"ד אריאל סיבוני נ' הוועדה הציבורית לגיבוש רשימת נאמנים יחידים, פסקה 10 (23.1.2022))‏‏. פרט 4 לתוספת השלישית קובע כי יש להעמיד את סכום הערובה להבטחת הוצאות המשיב על סך של 5,000 ש"ח בהליך ערעור לפי חוק חדלות פירעון שהגיש "חייב באותו ההליך". סעיף 4 לחוק חדלות פירעון מגדיר את ה"חייב" כיחיד או כתאגיד החב חוב, ומבחין במפורש בינו לבין "נאמן", המוגדר כמי שמונה לפי סעיף 33 או 125 לחוק. לשונם של פרט 4 לתוספת השלישית ושל סעיף 4 לחוק היא פשוטה ובהירה, כאשר נובע ממנה שההוראה הקבועה בפרט 4 בו אינה חלה בערעור שהוגש בהליך חדלות פירעון על ידי גורם אחר שאינו החייב, כולל הנאמן שמונה על נכסיו. במסגרת זו גם לא מצאתי לקבל את טענת הנאמן שלא קיימת אפשרות דיונית להגשת ערעור על ידי חברה "חייבת" בעצמה. לשם דוגמה כאשר חברה מגישה ערעור בעצמה לפי סעיף 349(א)(1) לחוק על עצם החלטת בית המשפט לתת צו לפתיחת הליכים נגדה בהליך שנפתח על ידי נושה לפי סעיף 6(2) לחוק. או למשל כאשר חברה מגישה ערעור לפי סעיף 349(א)(5) לחוק כאשר בית המשפט מורה על הפסקת הפעלתה או על פירוקה לאחר שמצא כי אין סיכוי סביר לשיקומה הכלכלי או כי המשך הפעלת החברה יפגע בנושיה. הליכים מסוג זה מוגשים מעצם טבעם על ידי החברה עצמה ולא על ידי נאמן שמונה לה, אם בכלל, והדוגמאות רבות אין ספור. יוצא אפוא כי הפרשנות המוצעת לפיה יש להחיל את ההוראה שבפרט 4 לתוספת השלישית גם במקרה שבו הוגש ערעור לפי חוק חדלות פירעון על ידי נאמן, אינה מתיישבת עם לשון הפרט, ודי בכך כדי לדחותה. אשר לערעורם של המשיבים – כידוע, לרשם בית המשפט נתון שיקול דעת רחב בהחלטות שעניינן קביעת גובה הערובה וערכאת הערעור לא תטה להתערב בו (ראו לדוגמה לאחרונה: ע"ר 61086-01-26 פרי נ' מועדים (4.3.2026); ע"ר 74175-01-26 פלוני נ' פלוני ‏(‏1.2.2026‏)‏‏; ע"ר 60191-11-25 קליין נ' הלשכה לסיוע משפטי מרכז-לוד ‏(‏29.12.2025‏)).‏‏ מקרה זה אינו נמנה על המקרים החריגים המצדיקים התערבות. התוספת השלישית קובעת סכומי ערובה קבועים מראש בהתאם לסוג ההליך שהוגש, אשר מבטאים את הצורך באחידות לעניין גובה הערובה במקרים דומים. אכן, תקנה 135(ב) לתקנות מורה כי בית המשפט רשאי להורות במקרים המתאימים על חריגה מסכומים אלו, מעלה או מטה, בהתאם לשיקול דעתו (רע"א 1875/21 שחם נ' אגף מס הכנסה, פסקה 14 (23.5.2021)). בבחינת בקשה להגדלת סכום הערובה על בית המשפט לשקול, בין היתר, את סיכויי ההליך, מורכבותו והיקפו, את מספר המשיבים והיותם מיוצגים על ידי בא-כוח אחד או באי-כוח שונים, ואת גובה ההוצאות שבהן חויב יוזם ההליך בערכאה קודמת (ע"ר 6099/24 קירשנבאום נ' אביב ניהול ואחזקת מבנים ‏(‏א.נ.ו.מ‏)‏ בע"מ, פסקה 5 ‏(‏30.9.2024‏); וראו גם בפסיקת רשמי בית משפט זה: ע"א 41637-03-25 ש.י.ב. תשתיות בע"מ נ' מדיסון הנדסה בע"מ, פסקה 3 ‏(20.7.2025‏); ע"א 36085-11-25 יצחקוב נ' ארלן, פסקה 7 ‏(24.12.2025‏)). ברם, במקרה זה הרשמת לא מצאה להיענות לבקשה להגדלת סכום הערובה, בין היתר בשים לב לכך שהמשיבים מיוצגים במשותף; לסכום ההוצאות שהושת על הנאמן בהליך בבית המשפט המחוזי; ולהיעדר כל אינדיקציה לכך שמדובר בהליך חריג בהיקפו או במורכבותו. החלטה זו מאזנת אפוא כראוי בין מכלול השיקולים הדרושים לעניין, ולא מצאתי כי נפל בה כל פגם המצדיק התערבות. למעלה מן הצורך יוער כי גם בטענות המערערים לגופן לא מצאתי ממש. ברי כי עצם העובדה שהנאמן, המשמש "ידו הארוכה של בית המשפט", אינו נושא בסיכון כלכלי אישי בגין הוצאות המשפט, אינה מלמדת כשלעצמה כי הוא מנצל את מעמדו בחוסר תום לב לשם נקיטת הליכי סרק. טענה זו חותרת תחת התכלית שביסוד מינוי בעל תפקיד בהליך חדלות פירעון, אשר אינו פועל לקידום אינטרס אישי אלא בראש ובראשונה לתועלתם של נושי החברה וצדדים שלישיים. אף הטענה בדבר שיעור הוצאותיהם של המשיבים אם יידחה ההליך נטענה בעלמא; וממילא, סכום הערובה נועד לשקף את ההוצאות שעשויות להיפסק בסיום ההליך, ואינו חופף בהכרח לסכום שבעל דין מסוים התחייב לשלם בפועל לבא כוחו (והשוו: רע"א 1153/23 פדיה מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ נ' מ.ד.ר.א בנין והשקעות בע"מ, פסקה 16 (27.2.2023)). בנסיבות אלה, לא מצאתי כי המשיבים הצביעו על כל הצדקה לסטות מסכום הערובה שנקבע בתקנות להליכי ערעור בזכות לבית משפט זה. שני הערעורים נדחים. אין צו להוצאות. ניתן היום, ט"ז אדר תשפ"ו (05 מרץ 2026). דוד מינץ שופט