18 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3372/23 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופט יחיאל כשר המערערת: זרוע הזהב אדם בע"מ נגד המשיבים: 1. אורן יצחק, עו"ד 2. בנק לאומי לישראל בע"מ 3. gerzgihar goitoeom ואח' ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופטת ט' לוי-מיכאלי) בת"א 11017-07-21 אשר ניתנה ביום 27.2.2023 תאריך ישיבה: ג' בכסלו, התשפ"ו (23 בנובמבר 2025) בשם המערערת: עו"ד קובי קפלנסקי; עו"ד שגית צוברי; עו"ד ליאת עטר בשם המשיב 1: עו"ד מאיר עליאש בשם המשיב 2: עו"ד בר דוד; עו"ש שיר אייל בשם המשיבים 3: עו"ד ליאור סגל פסק-דין השופט אלכס שטיין: הערעור לפנינו ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופטת ט' לוי-מיכאלי) בת"א 11017-07-21 שניתנה ביום 27.2.2023, במסגרתה סולקה על הסף תובענה שהגישה המערערת נגד המשיבים 2-1. הרקע העובדתי המערערת היא חברה בפירוק אשר עסקה במתן שירותי ניקיון ושמירה (להלן: המערערת או החברה). מרבית מועסקי החברה היו עובדים זרים. בהתאם לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991, ההפרשות הפנסיוניות של העובדים הזרים הופקדו בחשבונות בנק ייעודיים אשר נפתחו בבנק מזרחי טפחות ובבנק הפועלים (להלן: החשבונות הייעודיים). המשיב 1 שימש בחלק מהזמנים הרלבנטיים נאמן על החשבונות הייעודיים (להלן: הנאמן). במהלך השנים 2017-2016, בהוראת בעל השליטה ומנהל החברה דאז, מר אלון שביט שליט (להלן: שליט), העביר הנאמן את כל הכספים שהיו מופקדים בחשבונות הייעודיים, בסך של כ-7,500,000 ש"ח (להלן: כספי העובדים), אל חשבון נאמנות אחר בבנק לאומי (להלן, בהתאמה: הבנק ו-החשבון בלאומי). בהמשך, הועברו כספי העובדים מהחשבון בלאומי לחשבון החברה, ומשם, על פי הטענה, הועברו לידי שליט או מי מטעמו, לטובתו האישית. בשנת 2018 נכנסה החברה להליכי פירוק ומונו לה מנהלים מיוחדים (להלן: המפרקים). עם הפסקת פעילות החברה, נותרו העובדים הזרים ללא תשלום שכרם וללא כספי ההפרשות הפנסיוניות שלהם. בשנת 2020 הגישה החברה, באמצעות המפרקים, תובענה נגד שליט (ת"א 35006-01-20) (להלן: התביעה הראשונה). בגדרי תביעה זו, נתבע שליט להשיב לקופת החברה סכום של 15,441,518 ש"ח, שלפי הנטען נגדו נטל לעצמו מהחברה שלא כדין. התביעה הראשונה נמחקה בהסכמה, אחרי שהצדדים – החברה בפירוק ושליט – הגיעו להסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין, שניתן על ידי בית המשפט של פירוק בפר"ק 18001-04-18 (להלן: הסכם הפשרה או ההסכם). בהסכם הפשרה, אשר נחתם במחצית שנת 2020, נקבע כי שליט ישלם לקופת הפירוק סך של 1,725,000 ליש"ט (כ-7,470,000 ש"ח). סכום זה אותר בחשבונה של חברת Kona באנגליה, אשר נשלטה על ידי שליט (להלן: Kona או קונה). נוסף על כך, נקבע בהסכם הפשרה כי שליט ישלם לקופת הפירוק סך של 120,000 ש"ח כנגד חובו לחברה קשורה נוספת, אח"מ כח אדם בע"מ, שגם היא היתה מצויה בהליכי פירוק. הסכם הפשרה קבע כי תמורת תשלומים אלה תסולקנה כל טענות החברה והמפרקים כלפי שליט. שליט פרע את חובו לקופת הפירוק בהתאם להסכם הפשרה. כשנה אחרי כן, בשנת 2021, הגישו המפרקים תובענה נוספת בשם החברה נגד המשיבים 2-1, הנאמן והבנק (להלן, בהתאמה: המשיבים ו-התביעה השנייה או התביעה). במסגרת התביעה השנייה, עתרה החברה לסעד כספי בסך של כ-7,500,000 ש"ח בגין אחריותם הנטענת של המשיבים לנטילת כספי העובדים על ידי שליט (ת"א 11017-07-21, היא התביעה מושא הערעור דנן). הנאמן והבנק ביקשו לדחות את התביעה השנייה על הסף בהתבסס על הטענה כדלקמן: משנפרעה המערערת משליט בהתאם להסכם הפשרה, היא אינה זכאית עוד לתבוע אותם בגין אותו נזק. ההחלטה קמא בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת המשיבים והורה – בהחלטה מפורטת ומנומקת היטב – על סילוק התביעה השנייה על הסף. בית המשפט המחוזי קבע כי הכספים שנתבעו משליט בתביעה הראשונה כללו, באופן מובהק, את הכספים אשר נתבעים מהבנק והנאמן בתביעה השנייה, כך שמדובר למעשה באותו נזק או חיוב. כמו כן, קבע בית המשפט המחוזי כי הסכם הפשרה לא התייחס רק לנזק החלקי שנגרם על ידי שליט, אלא כיסה את כלל הנזק. עוד נקבע, כי לא ניתן להסיק מלשון הסכם הפשרה כי המערערת שמרה לעצמה את הזכות להמשיך ולתבוע מעוולים נוספים. בית המשפט המחוזי הדגיש כי "שתיקת ההסכם" ביחס לנושא זה פועלת לחובת המערערת ומשמעותה היא כי המערערת שחררה את יתר המעורבים בפרשה מאחריותם בנוגע לנזק האמור. בנוסף, בית המשפט ציין כי כאשר המעוול העיקרי (שליט) שוחרר מהחיוב, מתחזקת המסקנה כי המעוולים המשניים (הנאמן והבנק) שוחררו גם הם. עוד צוין, כי מתן אפשרות להמשיך בתביעה השנייה עשוי היה להוביל להטלת אחריות על שליט במסגרת הודעות צד שלישי מטעם המשיבים, שהמשכן הטבעי והמתבקש הוא הודעת צד רביעי מטעמו של שליט נגד המערערת, שכאמור חייבה את עצמה כלפיו, כפי שחייבה, בהסכם הפשרה. מהלך כזה יחתור תחת הסכם הפשרה ותכליתו וייצור "מעגל שוטה" והליכים משפטיים חסרי תוחלת. בנסיבות אלה, פסק בית המשפט המחוזי כי היות שדרישת הפיצוי בתביעה השנייה נוגעת לאותו נזק או חיוב אשר נתבע בתביעה הראשונה, ובהעדר כוונה אחרת המשתמעת מהסכם הפשרה, מן הדין לעצור את התביעה הנוספת באיבה – זאת, הן בהתבסס על האמור בסעיף 83(ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין או הפקודה) והן מכוחו של סעיף 55 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים או החוק). על החלטה זאת הוגש הערעור שלפנינו. טענות הצדדים טענות המערערת המערערת סבורה כי שגה בית המשפט המחוזי כשסילק את תביעתה על הסף, שכן, לשיטתה, סעיף 83(ב) לפקודת הנזיקין וסעיף 55(ג) לחוק החוזים אינם חלים במקרה דנן. לטענת המערערת, הסכם הפשרה, הן לפי לשונו והן לפי אומד דעתם של הצדדים, פטר מאחריות אך ורק את שליט, ולא את המשיבים אשר עניינם טרם נחקר על ידי המפרקים בעת כריתת הסכם הפשרה. המערערת מציינת כי לשון הסכם הפשרה, אשר עושה שימוש בביטוי "הנתבע", מעניקה באופן ברור ומפורש פטור אישי לשליט בלבד. לטענת המערערת, העובדה כי הסכם הפשרה העניק, לצד שליט, פטור מפורש למעוולים פוטנציאליים אחרים, כדוגמת רעייתו של שליט, מחזקת את המסקנה שהסכם הפשרה לא הפטיר את המשיבים מאחריותם לנזק – שכן, אם לשון ההסכם היתה מכוונת כלפי כולי עלמא, לא היה צורך לכלול ברשימת הפטורים מעוולים אחרים, המזוהים לפי שם. המערערת מוסיפה וטוענת כי הסכם פשרה, אשר מעניק פטור מכלל הנזקים שנגרמו לחברה בפירוק, דורש את אישור בית משפט של פירוק ואישור כזה לא התבקש, וממילא לא ניתן. יתר על כן, נטען כי זכות התביעה היא זכות בסיסית אשר הוויתור עליה חייב להיעשות במפורש, וכי לא ניתן להסיק כוונה מעין זאת מבין השיטין. עוד טוענת המערערת כי התביעה הראשונה והתביעה השנייה, לא רק שהוגשו נגד נתבעים שונים, אלא שהן מבוססות על עילות משפטיות שונות ונסובות על נזקים מובחנים זה מזה. בהקשר זה מבקשת המערערת להבחין בין כספי העובדים לבין יתר הכספים אשר היו מצויים בקופת החברה, וטוענת כי התביעה הראשונה עסקה בנזק לחברה ואילו התביעה השנייה עוסקת בנזק לעובדים. כמו כן, לטענת המערערת, העובדה שהכספים (או חלקם) אשר נתבעו בתביעות השונות הוברחו מחשבון החברה לחשבון חברת Kona, אין בה כדי ללמד שמדובר באותו נזק, וכי בית המשפט המחוזי שגה כאשר ביסס את מסקנתו בעניין הנזק על נתיב הברחת הכספים. לבסוף, נטען כי לא היה מקום לדחות את התביעה על הסף, מבלי שניתן למערערת יומה בבית המשפט ומבלי שהתאפשר לה לשטוח בפני בית המשפט את ראיותיה ביחס לנזקים השונים שנגרמו לה. בהשלמת הטיעון מטעמה, עמדה המערערת על המועדים בהם עברו כספי העובדים מהחשבונות הייעודיים לחשבון בלאומי, משם לחשבון החברה, וממנו לשליט; וטענה כי ביני וביני התערבבו כספי העובדים במחזור הכנסותיה והוצאותיה של החברה. טענות המשיבים המשיבים, מנגד, סומכים את ידיהם על החלטתו של בית המשפט המחוזי על נימוקיה. המשיבים טוענים כי בשתי התביעות נתבע אותו נזק ממש: כספים לא לו, שנטל שליט מחשבון החברה. לטענתם, אף אם למשיבים ולשליט מיוחסות עילות תביעה שונות, אין הדבר גורע ממעמדם, לכאורה, כמעוולים במשותף ביחס לאותו נזק. המשיבים מדגישים כי כבר בעת הגשת התביעה הראשונה ידעה המערערת על הנזקים הנטענים בתביעה השנייה, והיא אף כללה בה נזקים אלה במפורש. כך, בכתב התביעה שהוגש בתביעה הראשונה צוין כי המפרקים התחקו אחר פעולות שונות שביצע שליט בחשבונות החברה "לרבות כספים שהיו צבורים בחשבון הנאמנות של החברה להבטחת זכויות עובדיה" (ראו: סעיף 6 לכתב התביעה בתביעה הראשונה). כמו כן, טוענים המשיבים כי הסכם הפשרה שנערך עם שליט הוא מקיף וכולל הסדר גם ביחס לכספי העובדים שנטל שליט; וכי בהסכם הפשרה לא מצוי, ולו רמז, לכך שההסכם נועד לפטור רק את שליט מאחריותו או לכך שהמערערת שומרת לעצמה את הזכות לתבוע מעוולים נוספים. במצב דברים זה, כך נטען, ההפטר שניתן לשליט בהסכם הפשרה חל גם על המשיבים. עוד נטען, כי בהתחשב במצב המשפטי הברור אשר חל בענייננו – לפיו המערערת מושתקת מלתבוע שוב בגין נזק עליו נפרעה במלואו – היה מקום לדחות את התביעה על הסף על-מנת למנוע עיוות דין ובזבוז של משאבי הצדדים וזמן שיפוטי. בתגובה להשלמת הטיעון מטעם המערערת, טענו המשיבים, בין השאר, כי השלמת הטיעון נגועה בהרחבת חזית פסולה, אשר ממילא מנוגדת להסכמות הדיוניות אליהן הגיעו הצדדים במסגרת ההליך קמא. טיעוני העובדים הזרים העובדים הזרים, אשר צורפו להליך שלפנינו, מבקשים כי נשיב את התיק לבית המשפט המחוזי למתן הכרעה לגופו של עניין בתביעה. לטענתם, מחדלי המשיבים הסבו להם נזק בדמות פגיעה קשה בזכויותיהם כעובדים – נזק אשר לא נתבע וממילא לא תוקן במסגרת התביעה הראשונה; וכי כללי הצדק הטבעי מחייבים לאפשר להם להוכיח נזק זה. דיון והכרעה אחרי שנתתי דעתי לטענות הצדדים בכתובים ושמעתי את טיעוניהם בעל-פה בדיון שנערך לפנינו, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. החלטתו של בית המשפט המחוזי נכונה היא, בבחינת דבר דבור על אופניו, ואין עמנו מקום להתערב בה. בנסיבות המקרה הנוכחי, מציב הדין בפני המערערת מחסום משפטי אשר מונע ממנה את האפשרות להוסיף ולהיפרע על נזקיה מהמשיבים. כפי שאפרט להלן, מניעה כאמור נקבעה בהוראות סעיף 83(ב) לפקודת הנזיקין וסעיף 55(ג) לחוק החוזים. משכך הם פני הדברים, ממילא, אין מקום לברר את התביעה שהגישה המערערת נגד המשיבים במסגרת ההליך קמא, וצדק אפוא בית המשפט המחוזי כאשר הורה על סילוק התביעה על הסף. המחסום הראשון: סעיף 83(ב) לפקודת הנזיקין תובענות אחדות נגד מעוולים החבים בגין אותו נזק סעיף 11 לפקודת הנזיקין קובע כלל יסוד לפיו "היה כל אחד משני בני-אדם או יותר חבים לפי הוראות פקודה זו, על מעשה פלוני, והמעשה הוא עוולה, יהיו חבים יחד על אותו מעשה כמעוולים יחד וניתנים להיתבע עליה יחד ולחוד". הווה אומר: מעוולים שונים אשר גרמו לניזוק לנזק אחד, אחראי כל אחד מהם כלפי הניזוק למלוא הנזק שנגרם לו, והניזוק רשאי לתבוע כל אחד מהם בתובענה אחת או בתובענות נפרדות (ראו: ע"א 7008/09 אל רחים נ' אל קאדר, פסקה 36 ‏(‏7.9.2010‏)‏). סעיף 83 לפקודה מוסיף וקובע את עקרונות התביעה והשיפוי ביחס למעוולים יחד בדיני הנזיקין, כדלקמן: "(א) סבל אדם נזק עקב עוולה – אין פסק הדין שניתן נגד מעוול החב על אותו נזק חוסם בעד הגשת תובענה נגד אדם אחר שאילו נתבע לדין היה חב על אותו נזק כמעוול יחד. (ב) הוגשו בשל נזק אחד על ידי האדם שסבל אותו [...] תובענות אחדות נגד מעוולים החבים על אותו נזק, אם כמעוולים יחד ואם באופן אחר – סך כל הסכומים שאפשר להיפרע כפיצויים בפסקי הדין שיינתנו באותן תובענות לא יעלה על סכום הפיצויים שנפסק בפסק הדין שניתן ראשון". בתוך כך, סעיף 83(א) לפקודה קובע כי פסק דין שניתן נגד מעוול אחד, אינו שולל את זכות התביעה של הניזוק כלפי מעוול במשותף שחייב לפצותו בגין אותו נזק. לצד זאת, סעיף 83(ב) לפקודה מתווה את ההגבלות על זכות התביעה של ניזוק אשר בחר להגיש תובענות נפרדות נגד מעוולים שונים אשר הסבו לו נזק אחד. סעיף זה מלמדנו כי אין בריבוי המעוולים כדי לאפשר לניזוק לגבות פיצוי העולה על נזקו האמתי. ההסדר שקובעת הפקודה בהקשר זה מורה כי כאשר מוגשות מספר תובענות נגד מעוולים שונים בגין אותו נזק, סך הפיצויים שהניזוק יוכל להיפרע מכלל המעוולים לא יעלה על הסכום שנפסק בפסק הדין שניתן ראשון (ושלא בוטל או שונה בערעור). אם כך הוא הדבר, "שעה שאחד המזיקים (בין מזיקים במשותף ובין מזיקים בנפרד הגורמים נזק אחד) משלם את מלוא החיוב הסולידרי שנקבע בפסק דין, מהווה תשלום זה שיחרור לשאר המזיקים כלפי הניזוק" (ראו: יצחק אנגלרד, אהרן ברק ומישאל חשין דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית 492 (גד טדסקי עורך, מהדורה שנייה, 1976); ההדגשה הוספה – א.ש.). אולם, אם לא הצליח הניזוק להיפרע מהמעוול הראשון, רשאי הוא להמשיך בתביעותיו נגד מעוולים נוספים, עד לתקרת הנזק שנקבעה בפסק הדין הראשון (ראו: עמוס הרמן דיני נזיקין 194-193 (מהדורה שנייה, 2020)). הוראת סעיף 83(ב) לפקודה מבטאת את עיקרון המיצוי של זכות התביעה ואת התפישה לפיה הניזוק זכאי לפיצוי על מלוא נזקו – אך לא יותר מכך. הניזוק "אמנם חופשי להגיש מספר תביעות כמספר המעוולים, אך נשללת ממנו האפשרות לנסות להשיג בכל פעם סכום גבוה יותר ולבחור לעצמו את פסק הדין שיעניק לו את הסכום המקסימלי. הסכום שנקבע בפסק הדין הראשון מהווה 'תקרה' לתביעתו" (ראו: דניאל פרידמן ונילי כהן "ריבוי חייבים" דיני חיובים – חלק כללי 155, 312-311 (1994); רע"א 4474/20 יהודית נ' הרשקוביץ, פסקה 17 ‏(‏1.11.2020‏) (להלן: עניין יהודית‏‏)). שכן, דיני הנזיקין לא נועדו למקסם את רווחו של הניזוק, כי אם לאפשר את השבת המצב לקדמותו, הא ותו לא. מעבר לרציונל שעניינו מניעת כפל פיצוי, מטרה חשובה נוספת אותה משרת סעיף 83(ב) לפקודה היא במניעת מצב בו מעוול אחד יחויב כלפי הניזוק בסכום מסוים ואחר כך ייתבע על ידי מעוול אחר, במסגרת תביעת השתתפות, לתשלום סכום גבוה יותר בגין אותו נזק עצמו. עוד נקבע בפסיקה, כי ההגבלה המעוגנת בסעיף 83(ב) לפקודה חלה גם כאשר פסק הדין שניתן בתביעה הראשונה אישר הסכם פשרה בין הצדדים (ראו: ע"א 236/76 "אלוניה" קואופרטיב לעבודות נגרות בע"מ נ' שלכט, פ"ד לא(2) 44 (1977)). העובדה שסכום הפיצוי אשר נפסק ראשון נקבע בהסכמת בעלי הדין אינה גורעת, כהוא זה, מהיותו "תקרה" מחייבת אשר מגבילה את אפשרות הפירעון כלפי מעוולים אחרים. לצד זאת, הובהר, כי "אם הסכם הפשרה לא התיימר לקצוב את מלוא נזקו של התובע, אין תחולה לסעיף 83(ב) לפקודה" (ראו: עניין יהודית, בפסקה 17; ההדגשה הוספה –א.ש.; וכן ראו: רע"א 8037/23 שבתאי נ' טיולי אלון טבריה בע"מ, פסקה 12 ‏(27.3.2024‏)‏‏; לדעות השונות ביחס לתחולתו של סעיף 83(ב) לפקודה במצב שבו הסכם הפשרה מתייחס לחלקו של הנתבע בלבד בגרימת הנזק, ראו: עניין יהודית, בפסקה 18). אמרו מעתה – סעיף 83(ב) לפקודת הנזיקין יחסום כליל תביעה מאוחרת של הניזוק-המתפשר נגד מזיק אחר, כל אימת שמתקיימים התנאים המצטברים הבאים: התובענה המוקדמת והמאוחרת הוגשו בשל אותו נזק. הסכם הפשרה שנערך עם המזיק האחד, במסגרת התובענה המוקדמת, נועד לפרוע את מלוא נזקו של הניזוק. סכום הפשרה נפרע במלואו. דומה כי הצדדים אינם חולקים – וממילא אינם יכולים לחלוק – כי זאת היא המסגרת הנורמטיבית אשר לאורה יש לבחון את המקרה שלפנינו. המחלוקת בענייננו נוגעת אך ורק לאופן בו יישם בית המשפט המחוזי את עקרונותיה של מסגרת זו בנסיבות המקרה דנן. אבחן אפוא את התקיימות התנאים האמורים לפי סדרם. האם התביעה הראשונה והתביעה השנייה הוגשו בשל אותו נזק? אם נלקט את טיעוניה השונים של המערערת לכדי תמונה עובדתית מלאה, עולה כי לטענתה, מסכת האירועים אשר הובילה לנזקים הנטענים, היא זו: במהלך התקופה שבין חודש דצמבר 2016 לבין חודש מאי 2017, עברו כספי העובדים, בסך של כ-7,500,000 ש"ח, מהחשבון בלאומי לחשבון החברה, אחרי שעברו קודם לכן מהחשבונות הייעודיים לחשבון בלאומי. העברות אלה, כך נטען, בוצעו על ידי המשיבים, כל אחד לפי חלקו הוא. לשיטת המערערת, משעברו הכספים לחשבון החברה, הם התערבבו במחזור הכנסותיה והוצאותיה השוטף, באופן שלא ניתן היה להבחין בין כספי העובדים לבין יתר כספי החברה (ראו: סעיף 1 להשלמת הטיעון מיום 30.11.2025). לטענת המערערת, שליט נטל שלא כדין סכום כולל של כ-15,000,000 ש"ח מחשבון החברה. זאת, הן באמצעות העברות כספים ישירות לחשבונות של חברות אחרות שבשליטתו בסכום של כ-8,000,000 ש"ח; והן בכסות של הוצאות ותשלומים אחרים. העברות הכספים לחברות האחרות, כך לשיטת המערערת, בוצעו אחרי שכספי העובדים החלו לעבור (בפעימות שונות) מהחשבון בלאומי לחשבון החברה, ואחרי שהכספים כבר התערבבו עם יתר כספי החברה באופן בלתי ניתן להפרדה (ראו: סעיף 1 להשלמת הטיעון מיום 30.11.2025; סעיף 23 לכתב התביעה הראשונה). מסכת עובדתית זאת נותרה ללא שינוי מהותי בכל אחת מתביעותיה של המערערת. אף אם היא תוארה באופן כזה או אחר בתביעות השונות, כאשר הזרקור הופנה לנתונים אחרים – הגרעין העובדתי הקשה נותר זהה: כספים שונים, ביניהם כספי העובדים, הגיעו, בדרך כזו או אחרת, לידיו של שליט. מהו הנזק, וזה העיקר לענייננו, אשר נלמד ממסכת עובדתית זאת? ברי הוא, כי הנזק הוא כל הכספים בהם שלח שליט את ידו שלא כדין. נזק זה הוא בדיוק אותו נזק אשר נתבע בכל אחת מהתביעות, והדברים פשוטים: בשני המקרים נתבע נזק אחד ויחיד והוא חסרון הכיס שנגרם למערערת בעקבות גזלת הכספים על ידי שליט. חסרון הכיס כאמור נובע הן מריקון החשבונות הייעודיים והן מנטילת כספים אחרים, כאשר בתביעתה הראשונה דרשה המערערת את מלוא נזקיה, בעוד שבתביעה השנייה היא תבעה רק סכום חלקי מתוך מלוא הנזק, אותו היא מבקשת לייחס למשיבים. דא עקא, במקרה זה, מיהות הנתבעים או סוג העוולה אינם משליכים על הגדרת הנזק. מעוולים שונים, אף אם פעלו לחוד וביצעו עוולות מובחנות זו מזו, עשויים לגרום לאותו נזק ממש, כפי שאירע כאן (ראו: ע"א 8684/11 אלקיים נ' עזבון המנוח ניב יבור, פסקה 53 ‏(‏25.6.2014‏)). זאת ועוד: החפיפה המובהקת בין הנזקים הנתבעים הינה גלויה על פניה מכתבי התביעה שהגישה המערערת. כך כתבה המערערת בפתח כתב התביעה שהגישה במסגרת התביעה הראשונה: "על יסוד האמור בכתב התביעה [...] מתבקש בית המשפט [...] לחייב את שליט [...] להשיב לקופת החברה לא פחות מסך של 15,496,428 ש"ח שנטל מהחברה שלא כדין בשנים 2012-2017 [...] תוך דילול קופת החברה וחשבונות הנאמנות שנפתחו להבטחת זכויות עובדיה [...]" (ההדגשה הוספה – א.ש.); ובאופן דומה נכתב גם במסגרת התביעה השנייה: "עקב רשלנות [...] רוקנו חשבונות הנאמנות באופן שסך של כ-7.5 מיליון ₪ הועברו שלא כדין [...] מחשבונות הנאמנות לחשבונות החברה ומשם אל מר [שליט] [...] ומכאן מוגשת התובענה דנן להשבת 7.5 מיליון ₪ לקופת הפירוק [...]" (ההדגשה הוספה – א.ש.). השאלה שמעניינת אותנו, כאמור, אינה שאלה טכנית ששואלת "האם בשתי התביעות נושא דיוננו מדובר באותם שטרות ומטבעות של כסף?". השאלה שמעניינת אותנו נעוצה במהותם של דברים, לאמור: "האם הנזק מושא התביעות – הראשונה והשנייה – מבחינת טיבו ומהותו, הוא אותו נזק ממש?". כאמור, לשאלה זו לא ניתן להשיב אלא בחיוב: בכל אחת מהתביעות הללו הנזק שנתבע הוא כסף שנטל שליט שלא כדין. לטענת המערערת בהליך שלפנינו, שהוא המשכו של ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי במסגרת התביעה השנייה, כספי העובדים הועברו לחשבון החברה, התערבבו עם יתר כספיה, ומשם הועברו לידיו הפרטיות של שליט. בתביעתה הראשונה, טענה המערערת כי הכספים שנתבעו על ידה הוצאו מחשבון החברה לידיו של שליט. לפיכך, הגם שלא מדובר באותם שטרות ומטבעות, עסקינן באותו נזק ממש: הכסף שנטל שליט שלא כדין מקופת החברה. האם הסכם הפשרה נועד לפרוע את מלוא נזקה של המערערת, והאם סכום הפשרה אכן נפרע? אחרי שנמצאנו למדים כי הנזק שתבעה המערערת בתביעה הראשונה חופף במהותו את הנזק שנתבע על ידה בתביעה השנייה (במובן זה שהנזק שנתבע בתביעה הראשונה הוא רחב יותר והנזק שנתבע בתביעה השנייה הוא חלק מהנזק הכולל כפי שנתבע קודם לכן) – עלינו לבחון האם בהסכם הפשרה נקצב מלוא נזקה של המערערת. הווה אומר: האם הסכם הפשרה מתייחס לכל הכספים אשר נטל שליט שלא כדין מחשבון החברה? וליתר דיוק: האם הסכם הפשרה סויג באופן אשר לא נכלל בו הנזק שנגרם בשל נטילת כספי העובדים? אציין כבר עתה כי כספי הפשרה שולמו במלואם למערערת, ועל כך אין מחלוקת. מעיון בהסכם הפשרה ניתן להיווכח כי יש לראות בהסכם זה מיצוי של זכויותיה של המערערת ביחס למלוא הנזק שנגרם לה בקשר לנטילת כלל הכספים על ידי שליט. הסכם הפשרה נוקט בלשון רחבה וכוללנית אשר לא סויגה ביחס לרכיב או חלק כלשהו מהנזק, ואף לא ביחס לנזק שנובע מגזלת כספי העובדים על ידי שליט. במבוא להסכם הפשרה צוין במפורש כי: "ביום 15.01.20 הגישו המנהלים המיוחדים תביעה במסגרת ת.א 35006-01-20 [...] וסכום התביעה הועמד ע"י התובעים על סך של 15,441,518 ₪", ובהמשך לכך, "באו הצדדים בדברים [...] בניסיון [...] לסיים בהסכמה את כל המחלוקות בין הצדדים [...] והצדדים הגיעו לכדי הסכמה אשר יש בה כדי לייתר את המחלוקות שבין הצדדים"; ובהמשך הדברים, הודגש פעם נוספת כי הסכמת הצדדים במסגרת הפשרה ניתנה כנגד "סילוק כל טענות ותביעות המנהלים המיוחדים והחברות כנגד [שליט]" (ראו: פסקת המבוא וסעיף 2 להסכם הפשרה; ההדגשות הוספו – א.ש.). ניסוח זה של הפשרה אינו מותיר מקום לספקות. הסכם הפשרה נועד לקצוב, למצער, את כל נזקיה של המערערת ביחס לסכום התביעה הראשונה. כאמור לעיל, סכום התביעה הראשונה מתייחס לכספים שנטל שליט מהחברה ובכלל זאת כספי העובדים. לא זו אף זו: דומה כי הסכם הפשרה נועד לקצוב את כל נזקיה של המערערת אשר נובעים, לא רק משליחת ידו של שליט בכספים שהיו מצויים בקופת החברה, כפי שמתואר בתביעה הראשונה, כי אם ביחס לכל נזק שהוא אשר מקורו במעשיו של שליט במסגרת החברה. יתרה מכך, ובזהירות המתבקשת: דומה כי אפשר לומר שבהסכם הפשרה פטרה המערערת את שליט מחבותו בגין כל נזק שהלה גרם לחברה. כך, צוין בהסכם הפשרה כי כנגד תשלום הסכום המוסכם "לא יהיו למנהלים המיוחדים ו/או לחברות [...] טענות כלשהן כנגד [שליט] בגין החברות ובגין התנהלותו במסגרת החברות" (ראו: סעיף 8 להסכם הפשרה). ברי הוא אפוא כי, לכל הפחות, מלוא נזקיה של המערערת בדמות נטילת כספים מחשבון החברה נקצבו בהסכם הפשרה. כפי שכבר חזרנו ושנינו, בתביעה השנייה ביקשה המערערת לתבוע, שוב, את אותו הנזק. הנזקים הנתבעים בתביעה השנייה – ריקון החשבונות הייעודיים, בדרך זו או אחרת – קשורים קשר בל-ינותק להתנהלותו של שליט במסגרת החברה, וכי הסכם הפשרה נועד לכסות נזק זה. ואם בכך לא די, בסעיף 2 להסכם הפשרה צוין כי תשלום כספי הפשרה לקופת הפירוק יעשה "על חשבון קרן החוב לפי הסכם הלוואה שנחתם בין קונה לבין החברה". ברקע הדברים, טענת המערערת, במסגרת התביעה הראשונה, כי שליט ערך הסכם הלוואה פיקטיבי עם חברת Kona שבבעלותו כאמצעי להברחת כספים מקופת החברה. בהמשך לכך צוין בהסכם הפשרה כי התשלום יעשה על חשבון קרן החוב כאמור, "מבלי לגרוע מטענות המנהלים המיוחדים לעניין הסכם ההלוואה". מכאן נלמד, כי כאשר ביקשה המערערת לשמור את זכויותיה ביחס לטענה מסוימת או לנזק מסוים, היא עשתה כן במפורש. אם כן, לפנינו ראיה נוספת לכך שהסכם הפשרה לא הוציא מכלל הנזק שנפרע במסגרתו את הנזק הקשור לכספי העובדים, שכן הדבר לא הוזכר בהסכם. מהאמור עולה כי שלושת התנאים אותם מניתי לעיל, אשר בהתקיימם תחסם תביעת המערערת נגד המשיבים, התמלאו במקרה דנן. שתי התביעות שהגישה המערערת – זאת שהוגשה נגד שליט וזאת שהוגשה נגד המשיבים – נסבו על אותו הנזק; הסכם הפשרה עם שליט, אשר קיבל תוקף של פסק דין במסגרת התביעה הראשונה, נועד לפרוע את מלוא הנזק האמור של המערערת באופן בלתי מסויג. הסכום שנקבע בהסכם הפשרה מהווה תקרה אשר מגבילה את אפשרות הפירעון של המערערת כלפי המשיבים; והמערערת פרעה סכום זה משליט עד לגובה התקרה. בכך מיצתה המערערת את זכות התביעה שלה בעניין זה כלפי המשיבים. המחסום השני: סעיף 55(ג) לחוק החוזים הפטר לחייבים יחד ולחוד כפי שציינתי בראשית דבריי, המחסום השני אשר ניצב בפני תביעת המערערת נגד המשיבים הוא הוראות סעיף 55(ג) לחוק החוזים. כפי שאראה להלן, גם מחסום זה לא עלה בידי המערערת לצלוח. הניתוח המשפטי בגדרו של סעיף 55(ג) לחוק החוזים דומה, במידה רבה מאד, לניתוח אשר ערכתי לעיל ביחס לסעיף 83(ב) לפקודה, ועל כן לא אאריך בדברים. סעיפים 55-54 לחוק החוזים קובעים כדלקמן: "54. שנים שחייבים חיוב אחד, חזקה שהם חייבים יחד ולחוד. 55. (א) שנים שחייבים יחד ולחוד, רשאי הנושה לדרוש את קיום החיוב, כולו או מקצתו, משניהם כאחד, או מכל אחד מהם בנפרד, ובלבד שלא ייפרע יותר מן המגיע לו. (ב) בטל או בוטל חיובו של אחד החייבים, בטל גם חיובו של השני, זולת אם הביטול נובע מפגם בכשרותו או בייצוגו של החייב האחד. (ג) הפטיר הנושה אחד החייבים מן החיוב, כולו או מקצתו – בוויתור, במחילה, בפשרה או בדרך אחרת – הופטר גם השני באותה מידה, זולת אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת" (ההדגשות הוספו – א.ש.). המלומדת נינה זלצמן עמדה בספרה על משמעותו של סעיף 55(ג) לחוק; ואלה הם דבריה: "פסק דין שהושג בפשרה שני פנים לו: הפן האחד הוא הפן ההסכמי; הפן האחר הוא הפן השיפוטי. כפסק דין שהוליך לסיומה של ההתדיינות הראשונה, אין הוא מונע בעד הנושה הגשתה של תביעה נפרדת נגד החייב האחר. אולם, כהסכם שהושג בין הנושה לבין אחד החייבים ביחס לחיוב המשותף, תהא לפשרה השלכה על עצם חיובו של החייב האחר. סעיף 55(ג) לחוק החוזים (חלק כללי) קובע, כי 'הפטיר הנושה אחד החייבים מן החיוב, כולו או מקצתו - בוויתור, במחילה, בפשרה או בדרך אחרת - הופטר גם השני באותה מידה, זולת אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת'. מכאן, שעקרונית נהנה החייב האחר אף הוא מן הפשרה שהושגה בין הנושה לבין החייב הראשון, אלא אם כן משתמעת מן ההסכם בין הצדדים הכוונה לפטור רק את החייב הראשון מן החיוב המקורי, כולו או מקצתו. לפיכך, בהנחה שהנושה יבקש לתבוע את החייב האחר על אף שהוא אוחז בפסק דין המאשר פשרה שהושגה בינו לבין החייב הראשון, אין פסק הדין מהווה לכאורה מעשה בית דין, המונע בעדו מלתבוע את החייב האחר. אולם, האחרון יהא רשאי להעלות נגד התובע את הסכם הפשרה שנערך עם החייב הראשון וליהנות אף הוא מפירותיו של ההסדר לעניין השלכותיו על החיוב המקורי. כאשר פרע החייב הראשון את החיוב על פי פסק הדין שהושג בפשרה, כאמור, פקע החיוב המשותף כלפי הנושה" (ראו: נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי, 449 (1991); ההדגשה הוספה – א.ש.). בהקשר זה, ראוי להזכיר כי בין אם החיוב בענייננו נובע מחוזה ובין אם הוא נובע מדין אחר, כך או אחרת – חלות על התביעות שהגישה המערערת הוראות סעיפים 55-54 לחוק החוזים. זאת, בהתאם לסעיף 61(ב) לחוק אשר קובע כי הוראות חוק החוזים "יחולו, ככל שהדבר מתאים לענין בשינויים המחוייבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה" (ראו: ע"א 1137/23 דרעי נ' קרן קיימת לישראל, פסקה 149 והאסמכתאות שם ‏(‏5.5.2025‏)‏). עוד אציין, במאמר מוסגר, כי בפקודת הנזיקין בנוסחה העכשווי אין התייחסות מפורשת לסוגיית מתן ההפטר למעוול אחד מבין מספר מעוולים; והנושא הוסדר, כאמור, בדרך של החלת חוק החוזים. לכן, במסגרת הצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011 (הצעה לגיבוש קודקס אזרחי מקיף שמטרתו ארגון שיטתי של המשפט האזרחי), הוצע לאמץ את ההסדר הקבוע בסעיף 55(ג) לחוק החוזים ישירות לתוך סעיף 83 לפקודת הנזיקין (ראו: הצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011, ה"ח הממשלה 595, 745). בענייננו, במסגרת התביעות השונות תבעה המערערת את שליט, הבנק והנאמן בגין אותו חיוב: השבת כספי העובדים אשר ניטלו מהחשבונות הייעודיים שלא כדין. על כך שמדובר באותו החיוב (ובמילים אחרות: באותו נזק ממש) כבר עמדתי לעיל. חזקה אם כך, בהתאם להוראות סעיף 54 לחוק החוזים, כי שליט והמשיבים חייבים יחד ולחוד, וכי עסקינן באותו חיוב. לפיכך, בהתאם להוראות סעיף 55(ג) לחוק, משהפטירה המערערת את שליט מן החיוב האמור בדרך של פשרה, הרי שהופטרו ממנו גם המשיבים. זאת, באותה מידה שהופטר שליט, וכל אימת שאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הפשרה. בכל הנוגע למידה שבה הופטר שליט מן החיוב, מדובר בהפטר מלא לחלוטין. על כך ניתן ללמוד, כאמור לעיל, מנוסחו של ההסכם אשר קובע, בהזדמנויות שונות, כי ההסכם "יהווה סילוק סופי ומוחלט של טענות המנהלים המיוחדים ו/או החברות [...] כלפי [שליט]" (ראו: סעיף 8 להסכם הפשרה; ההדגשה הוספה – א.ש.). השאלה המרכזית אשר מונחת לפתחנו בכל הנוגע ליישומו של סעיף 55(ג) לחוק, היא האם מהסכם הפשרה משתמעת כוונה שלא לפטור את המשיבים מן החיוב מושא הפשרה. פרשנות הסכם הפשרה נקודת המוצא לדיון בפרשנותו של הסכם הפשרה מצויה בהוראת סעיף 55(ג) לחוק, לפיה ברירת המחדל בכגון דא הינה כי הפטר שנתן הניזוק לאחד המעוולים חל גם על יתר המעוולים. ניזוק אשר מבקש לטעון כי במסגרת הסכם הפשרה הוא הסכים למתן פטור אישי בלבד לאותו מעוול שעמו נערך ההסכם – נטל הראיה רובץ לפתחו. סבורני כי בענייננו נטל זה לא הורם על ידי המערערת. מלשונו של הסכם הפשרה לא ניתן להסיק אפילו ברמז כי ההסכם נועד לחול על שליט בלבד. בהסכם אין שום אינדיקציה לכך שכוונת המערערת היתה לשמור את זכות התביעה כלפי המשיבים ועל ידי כך להחריגם מהכלל הקבוע בסעיף 55(ג) לחוק החוזים. המערערת מיקדה את טיעוניה בעובדה כי הסכם הפשרה נוקט לכל אורכו רק בביטוי "הנתבע" (שליט) ואינו מתייחס למעוולים אחרים. דא עקא, עובדה זאת אין בה כדי להועיל למערערת. הסכם הפשרה נכרת עם שליט לבדו ומטבע הדברים הוא מתייחס אליו בלבד. כדי שיחול הכלל לפיו פטור לחייב אחד פוטר מניה וביה את החייב האחר – אין כל צורך לציין פרט זה בהסכם הפשרה. לנוכח ברירת המחדל הקבועה בסעיף 55(ג) לחוק, ההפך הוא הנכון: אם מבקשים להחריג חייב אחר מתחולת הפשרה וההפטר מחיוב שבא מכוחה, יש לכלול זאת במסגרת ההסכם בלשון מפורשת או, למצער, במשתמע (ראו: ע"א 33/00 מדינת ישראל, אגף המכס והמע"מ נ' סוריה, פ"ד נח‏(‏5‏)‏ 1, פסקה 9 ‏(‏2003‏)‏). עוד תולה המערערת את יהבה בכך שבסעיף 8 להסכם צוין כי "מובהר, כי הויתור יחול גם כלפי מצפן אחזקות בע"מ, חברת קונה [...], נושאי משרה בכל אחת מחברות אלו, אשתו של הנתבע [...] וכל מי מטעמם". לא שוכנעתי כי במכלול נסיבות העניין הבהרה זאת משמעה כי ביחס למשיבים, וביחס לכל מזיק פוטנציאלי אחר שאינו מנוי בסעיף זה, שמרה המערערת את זכויותיה וביקשה שלא להחיל עליהם את ההפטר. אם הצדדים התכוונו כי הגורמים המנויים ברשימה זו, יחד עם הנתבע, הם בבחינת "רשימה סגורה" של חייבים אשר רק ביחס אליהם תחול הפשרה, מצופה היה, במהלך העניינים הרגיל, כי אנשים וחברות שמרכיבים את אותה רשימה סגורה יצורפו כצדדים רשמיים ופורמליים להסכם. אחרי שידענו כי הדבר נעשה בגוף ההסכם במסגרת "הבהרה" בלבד, סבורני כי משמעות האמור היא כי הוויתור יחול גם על הגורמים האמורים, ולא רק ביחס אליהם. הכוונה להחריג מתחולתו של הפטור מעוולים אחרים אינה יכולה להישאר ספונה בליבו או במוחו של הנושה-המתפשר (המערערת). להחרגה כאמור יש השפעה קרדינלית על עצם הסכמת החייב (שליט) לפשרה, בהיותה קובעת את גדרי הסיכויים והסיכונים הגלומים בהסכם. כפי שציין בית המשפט המחוזי בהחלטה קמא, קביעה לפיה הסכם הפשרה אינו פוטר את המשיבים מאחריותם לנזק או לקיום החיוב חושפת גם את שליט לאפשרות כי תוטל עליו חבות כאמור באמצעות משלוח הודעה לצד שלישי על ידי המשיבים. הפרשנות המוצעת על ידי המערערת, הלכה למעשה, מקימה לתחייה את טענות המערערת כלפי שליט ומותירה בידי שליט את הזכות לשלוח למערערת הודעת צד רביעי בגין הפרת ההפטר שזו נתנה לו בהסכם הפשרה בתמורה לקבלת 7,470,000 ש"ח. פרשנות זאת משוללת כל יסוד, בהיותה עומדת בסתירה למהותו ולהגיונו של ההסכם, והיא אף אינה עולה בקנה אחד עם הציפייה הלגיטימית של החייב (שליט) שלא להידרש להתדיינויות משפטיות נוספות בגין אותו חיוב שלגביו התפשר (ראו: ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא‏(‏1‏)‏ 577, 591-590 ‏(‏1997‏)‏). אין אפוא מקום לאפשר למערערת לעקוף את ההסכמה אליה הגיעה במסגרת הסכם הפשרה. כפי שכבר נקבע, "נטילת אלמנט הסופיות מהסכם פשרה באופן המותיר פתח להתדיינות משפטיות עתידיות פוגעת בוודאות המשפטית, נוטלת את התמריץ העיקרי לעריכתם של הסכמים אלה, ובאופן כללי מעקרת את המניע מאחורי סיומם של סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט" (ראו: רע"א 7817/99 אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' קופת חולים מכבי, פ"ד נז‏(‏3‏)‏ 49, 61 ‏(‏2003‏); ההדגשה הוספה – א.ש.). ברירת המחדל שנקבעה בסעיף 55(ג) לחוק החוזים מקדמת היטב מטרות אלה, לצד חיסכון במשאבים ובזמן שיפוטי לטובת ציבור המתדיינים כולו (ואף נכתב מפי מלומדים מעבר לים כי הוראה מסוג זה היא בגדר דין רצוי, ראו: W.L. Prosser & W.P. Keeton, On The Law Of Torts 340 (5th. Ed., 1984); וראו גם: Marc A. Franklin, Robert I. Rabin & Michael D. Green, Tort Law and Alternatives: Cases and Materials 456-457 (10th ed. 2016)). המסקנה המתחייבת במקרה שלפנינו היא זו: בהסכם הפשרה פטרה המערערת, באופן מלא וחלוט, לא רק את שליט, המעוול העיקרי שלכאורה גזל את כספי העובדים, אלא גם את המשיבים, להם ניתן היה, לכאורה, לייחס אחריות של מעוולים משניים. משכך הוא, יש לראות את חיובם הנטען של המשיבים כחיוב שפקע ועבר מן העולם. בגין חיוב זה לא ניתן עוד לתבוע. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור. החלטתו של בית המשפט המחוזי תוסיף לעמוד על כנה. המערערת תישא בהוצאות המשיב 1 בסך כולל של 10,000 ש"ח, וכן בהוצאות המשיב 2 בסך כולל של 10,000 ש"ח. אלכס שטיין שופט הנשיא יצחק עמית: אני מסכים. כפי שציין חברי, די לעיין בכתב התביעה בתביעה הראשונה, על מנת להיווכח כי הסכום ששולם על ידי שליט במסגרת הסכם הפשרה הוא בגין הכספים שנגזלו על ידו בעקבות נטילת כספי העובדים. בסעיף 23 לכתב התביעה מפורטים מספר העברות מחשבון החברה לחברות שבשליטתו של שליט, בסכום כולל של כ-8.3 מליון ש"ח; בסעיף 31 ו-50 לכתב התביעה נטען לסכומים של כ-1.3 מליון ש"ח ושל כ-1.23 מליון ש"ח בגין הוצאות פרטיות שהעמיס שליט על חשבון החברה; בסעיף 61 לכתב התביעה נטען לחוב של כ-4.57 מליון ש"ח של שליט בספרי החברה. הנה כי כן, סכום התביעה נחלק בין תרגילים חשבונאיים שונים שנטען כי שליט ביצע בספרי החברה בסכום כולל של כ-7.1 מליון ש"ח, לבין כספים בעין שניטלו על ידו והועברו לחשבונות של חברות בשליטתו, וכפי שנכתב בסעיף 101 לכתב התביעה, שליט העביר כספים לחשבונות פרטיים בחו"ל ונטל כספים מהחברה "באמתלות חשבונאיות שאינן מחזיקות מים". סכום הפשרה משקף אפוא את הסכום שנמשך מחשבונות הנאמנות הייעודיים ואשר ניתן היה לעקוב אחריו ולהניח עליו את היד, להבדיל מסכומים אחרים שמצאו ביטויים ברישומי החברה. סכום המשיכה הנטען מחשבונות הנאמנות, כמעט זהה לסכום הפשרה ומדובר אפוא באותו נזק. יצחק עמית נשיא השופט יחיאל כשר: אני מסכים. יחיאל כשר שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין. ניתן היום, ט' אדר תשפ"ו (26 פברואר 2026). יצחק עמית נשיא אלכס שטיין שופט יחיאל כשר שופט