11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 34782-11-25 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת רות רונן המבקשת: שופרסל בע"מ נגד המשיבים: 1. ג'ירפה משלוחים וניהול עסקים בע"מ 2. קייס מג'ד 3. ליאור מזור, עו"ד בתפקידו כנאמן של החברה 4. הממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי – מחוז חיפה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ב' טאובר, ס.נ.) מיום 12.11.2025 בחדל"ת 5499-11-25 בשם המבקשת: עו"ד יניב דינוביץ; עו"ד אלחנן דוד ווקנין בשם משיבים 2-1: בשם משיב 3: בשם משיב 4: עו"ד חובב ביטון בעצמו; עו"ד אריאל סיבוני עו"ד חיים זקס פסק-דין השופט דוד מינץ: בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ב' טאובר, ס.נ.) מיום 12.11.2025 בחדל"ת 5499-11-25 שבה הורה על ביטול הקיזוז העצמי שביצעה המבקשת בניגוד לצווים שיפוטיים שנתנו בהליך. הרקע לבקשה בין המבקשת לבין חברת ג'יראפה משלוחים וניהול עסקים בע"מ (להלן: החברה), אשר בעניינה ניתן ביום 6.11.2025 צו לפתיחת הליכים לפי חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: החוק או חוק חדל"פ), נכרת ביום 13.5.2019 הסכם בדבר מתן שירותי משלוחים, הובלה והפצת מוצרי מזון על ידי החברה למבקשת (להלן: הסכם ההתקשרות). במסגרת הסכם ההתקשרות העמידה החברה לטובת המבקשת בטוחות בדמות זכות קיזוז חובותיהן ההדדיות, שעבוד קבוע מכל מין וסוג שהוא ושטר חוב. עובר לכריתת הסכם ההתקשרות, היה קיים הסכם "ליסינג" בין המבקשת לחברת כלמוביל בע"מ (להלן: כלמוביל) אשר סיפקה רכבי הובלה למבקשת. הואיל והחברה התחייבה כאמור בהסכם ההתקשרות לספק למבקשת שירותי משלוחים, ביום 12.8.2019 נחתם הסכם נוסף בו הצטרפה החברה להסכם המבקשת עם כלמוביל והיא התחייבה לבוא בנעלי המבקשת בכל הנוגע לשכירת כלי הרכב בהסכם, בערבותה של המבקשת. לפי טענת המבקשת החברה לא עמדה בהתחייבויותיה כלפי כלמוביל וחובהּ כלפיה עמד נכון ליום מתן הצו לפתיחת הליכים בעניינה על סך של 920,000 ש"ח בצירוף מע"מ. בנוסף על האמור, ביום 6.8.2025 המבקשת חתמה על הסכם הלוואה עם החברה לפיו המבקשת תלווה לחברה סך של 1,500,000 ש"ח. להבטחת פירעון ההלוואה העמידה החברה לטובת המבקשת בטוחות למיניהן, ביניהן מתן זכות קיזוז של כל חוב שהחברה חבה על פי הסכם ההתקשרות או הסכם ההלוואה וזכות עיכבון על הכספים המצויים אצל המבקשת והמגיעים לחברה. לאחר שהחברה ביצעה שלושה תשלומים על חשבון פירעון ההלוואה לטובת המבקשת, עמדה יתרת ההלוואה ביום מתן הצו לפתיחת ההליכים על סך של 1,236,000 ש"ח (בתוספת ריבית פיגורים). לפי טענת המבקשת צירופם של שני החובות של החברה כלפיה עמד נכון ליום מתן הצו לפתיחת ההליכים על סך של 2,156,000 ש"ח (ללא מע"מ). אל מול חוב זה, המבקשת הייתה חבה לחברה בגין השירותים שהיא ספקה לה על פי הסכם ההתקשרות סך של 2,770,000 ש"ח, סכום שהיה עליה לשלם ביום 14.11.2025. על כן בשים לב לצו פתיחת ההליכים שניתן לחברה, ביום 9.11.2025 – 5 ימים לפני המועד החוזי לתשלום לחברה את החוב המגיעה לה – העבירה המבקשת לחברה סך של 453,630 ש"ח, סכום השווה לחוב המבקשת לחברה תוך קיזוז חובות החברה כלפי המבקשת. בד בבד הגישה המבקשת בקשה לבית המשפט המחוזי לאפשר לה לקזז או לממש את זכות הקיזוז ו/או העיכבון ו/או את המשכון שיש לה מול החברה. עו"ד ליאור מזור, שמונה לנאמן לחברה, התנגד לבקשה (להלן: הנאמן). בתמצית, לטענתו, הקיזוז המבוקש בוצע בפועל ביום 9.11.2025 על ידי המבקשת, תוך הפרה בוטה של צו שיפוטי שניתן ביום 6.11.2025 במסגרתו נאסר על כל נושי החברה לנקוט בסעדים עצמיים. לפיכך אין מקום להכשיר את מעשיה של המבקשת בדיעבד ויש לדחות את בקשתה. בית המשפט המחוזי קבע כי מתוך טענות הצדדים עלה בבירור כי עוד ביום 4.11.2025 פעלה החברה להמציא למבקשת את בקשתה למתן צו לפתיחת הליכים, כמו גם את ההחלטה שניתנה ביום 3.11.2025 בה הורה בית המשפט על קביעת מועד דיון בבקשת החברה ליום 6.11.2025, ונתן צו ארעי ובו הורה על "עיכוב ההליכים המשפטיים ו/או הליכי הגבייה ו/או הליכי הוצל"פ ו/או מימוש נכסים ו/או מימוש שעבודים ו/או מימוש או חילוט ערבויות בנקאיות וכל ההליכים כיוצ"ב ביחס לחברה", ו"מניעת כל סעד עצמי מצד הנושים". כן נקבע כי המבקשת קיבלה מידי הנאמן את ההחלטה בדבר מתן צו לפתיחת הליכים מיום 6.11.2025, בה נקבע מפורשות כי חל איסור על נושי החברה לנקוט בכל סעד עצמי מכל סוג שהוא ללא אישור בית המשפט, וזאת לרבות קיזוז ועיכבון. על כן, הקיזוז שבוצע על ידי המבקשת לגביו הגישה את בקשתה ביום 9.11.2025 מהווה נקיטת סעד עצמי שנאסר עליה ביודעין. לו אכן החברה הייתה פועלת כדין, היה עליה לשלוח הודעת קיזוז לנאמן ולבקש את הכרעתו בסוגיה. באשר לטענת המבקשת שמועד תשלום חובהּ כלפי החברה טרם הגיע ומשכך, הלכה למעשה, במועד פנייתה לבית המשפט ביום 9.11.2025 היא טרם ביצעה את הקיזוז, נקבע כי שעה שהמבקשת שילמה בפועל את חובהּ כלפי החברה תוך קיזוז חובות החברה כלפיה, היא גילתה בהתנהגותה את דעתה שהכספים אמורים להשתלם לחברה. מכאן שהיא מנועה מלטעון כי מועד העברת התמורה טרם הגיע. בכל מקרה ומבלי לקבוע מסמרות, נקבע כי קיימות לחברה טענות לא מבוטלות ביחס לזכות הקיזוז הנטענת של המבקשת שמחייבות בירור מקיף ומלא על מלוא זכויות כל הצדדים המעורבים. לאור כל האמור, בית המשפט ביטל את הקיזוז שביצעה המבקשת, והורה לה להעביר לקופת הנאמן את מלוא הכספים שקיזזה. מכאן נולדה הבקשה שלפנַי. לטענת המבקשת היא פעלה כהלכה. היא מודה כי הייתה מודעת להליך חדלות הפירעון שנפתח בעניינה של החברה ואף שוחחה על כך עם הנאמן. אדרבה, תוך התחשבות במצבה של החברה, המבקשת ראתה לנכון להקדים את התשלום של הסכום שאינו שנוי במחלוקת בסך של 453,630 ש"ח ולשלמו כבר ביום 9.11.2025, חלף מועד התשלום החוזי ביום 14.11.2025, כדי לסייע תזרימית לנאמן לנהל את החברה. בד בבד, באותו יום היא הגישה את בקשתה להכיר בזכויותיה לבית המשפט כך שהיא פעלה כדת וכדין ולא הפרה אף צו שיפוטי. אלא שבית המשפט טעה בדחיית בקשתה. זאת מפני ששלל בהינף יד את זכותה הקניינית לפי סעיפים 253 ו-255 לחוק חדל"פ לביצוע סעד עצמי של קיזוז ועיכבון או של מימוש משכון, מבלי שיש לכך סמכות בחוק. זאת שעה שהנאמן הצהיר מפורשות על כוונתו לעשות שימוש בכספים לצורך תפעול החברה. אך גם אם המבקשת הפרה צו שיפוטי, המשמעות אינה יכולה להיות הטלת סנקציה בדמות שלילה מוחלטת ואיון בטוחה קניינית, ודאי מבלי שהתקיים דיון בזכויות אלו. בית המשפט גם טעה בכך שקבע כי התנאי למימוש הסעד העצמי מותנה בפניית המבקשת לנאמן. זאת במיוחד מקום בו בית המשפט קבע בהחלטתו מיום 6.11.2025 כי נקיטת סעד עצמי מחייבת פניה לבית המשפט ולא לנאמן. יתר על כן, סעיף 256 לחוק חדל"פ מחייב פנייה והודעה לנאמן בדבר קיומה של זכות או ביצוע תוך 30 יום מהמועד שבו נודע לנושה על מתן הצו לפתיחת הליכים, כאשר במקרה זה המבקשת אף הודיעה לבית המשפט ובכלל זה לנאמן על זכות הקיזוז עם ביצועו ובטרם חלף המועד. בנוסף בית המשפט טעה בכך שלא דן בבקשת המבקשת לגופה כמו גם בבקשתה לאישור העיכבון ולמימוש השיעבוד. במענה לטענות המבקשת, הנאמן החרה החזיק אחר החלטת בית המשפט המחוזי. במכלול דבריו טען כי המבקשת נהגה בחוסר ניקיון כפיים בניגוד להסכמות שבין הצדדים, לדין ולצווים שיצאו מלפני בית המשפט. בקשתה של המבקשת היא למעשה בקשה לאשר בדיעבד קיזוז שביצעה בניגוד לצווי בית משפט ומבלי שפנתה לנאמן. בנוסף, המבקשת נמנעה מצירוף צדדים רלוונטיים לבקשתה אשר טוענים לזכות שיעבוד קודמת על הכספים שקוזזו. הנאמן גם העלה טענות נוספות באשר לזכות הקיזוז לגופה, ולכך שבית משפט לא שלל את זכות המבקשת לקיזוז, אלא קבע שיש צורך בהשלמת בירור מקיף בנושא. עוד הבהיר כי הכספים שקוזזו מהותיים ונדרשים לטובת תכנית ההפעלה של החברה ולצרכים תזרימיים לרבות תשלום משכורות, והחברה לא צפויה להיות גרעונית בהתאם לתכנית ההפעלה כך שניתן יהיה להשיב את הכספים אם הדבר יידרש. על כן אין מקום להתערבות בהחלטת בית המשפט ויש לדחות את טענות המבקשת על הסף בשל ניסיון נפסד שלה להטעות את בית משפט זה. החברה ומשיב 2, בעל המניות שלה, הצטרפו לעמדת הנאמן וטענו כי פעולותיה של המבקשת בוצעו שלא כדין, בניגוד לצו שיפוטי לו הייתה מודעת ומבלי שעמדה לה כל זכות מהותית לעשות כן. המבקשת ביצעה את הקיזוז מבלי לפנות לנאמן בניגוד לחוק. כן נטענו שורת טענות לגופה של זכות הקיזוז. מנגד, הממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי (להלן: הממונה) סבר כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור וחלק על קביעת בית המשפט לפיה הופר הצו השיפוטי, זאת שעה שבמועד הקיזוז בפועל טרם הגיע מועד החיוב החוזי ולא התגבש החוב של המבקשת כלפי החברה ולכן הלכה למעשה גם לא בוצע קיזוז חוב הדדי. נטען כי בעת שהגישה המבקשת את הבקשה לאישור הקיזוז, טרם בוצע קיזוז, ומשכך המבקשת לא נקטה בסעד עצמי בניגוד לצו שיפוטי. בהקשר זה גם קשה להלום מצב שבו הקדמת התשלום על ידי המבקשת ירע את מצבה. כמו כן, הממונה הצביע על קושי בצווים שיצאו מלפני בית המשפט ובכך שפעולת הקיזוז הותנתה באישורו. מימוש זכות הקיזוז אינו מותנה בקבלת אישור מוקדם של בית משפט, וקביעה אחרת נוגדת את הוראות חוק חדל"פ ואת מאפייניה של זכות הקיזוז. בנוסף, ההודעה לנאמן אינה תנאי לביצוע הקיזוז. הנאמן אינו הגורם המוסמך להכריע בדבר קיומה של זכות זו, ואף ניתן לבצע קיזוז לפני ההודעה אליו. אדרבה, לפי סדר הדברים הנכון, מקום שבו הנאמן סבור כי הודעת הקיזוז ניתנה שלא כדין, הוא רשאי לפנות לבית המשפט שלו מסורה ההכרעה בשאלת קיומה של הזכות. זאת בשונה מהכרעה בתביעת חוב הנתונה לסמכות הנאמן. על כן האכסניה המתאימה לברר את העניין היא במסגרת בקשה למתן הוראות שעל הנאמן להגיש כנגד המבקשת. לשלמות התמונה אציין כי מתוך חשש שהחלטה גורפת על ידי בית משפט זה לכאן או לכאן, עלולה הייתה לסכל את הליכי השיקום של החברה, ביום 17.11.2025 קיימתי דיון במעמד הצדדים. בתום הדיון הצעתי פתרון זמני למחלוקת, אך בסופו של יום הוא לא נתקבל על דעת הצדדים. משכך, הגיעה השעה לתת החלטה לגופו של עניין. דיון והכרעה תחילה אומר כי ראיתי לנכון לקבל את הבקשה ולדון בה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור על פיה מכוח הסמכות הנתונה בתקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. מעתה המבקשת תקרא אפוא: המערערת. אמנם בית משפט זה לא יתערב בנקל בהחלטות של בית המשפט של חדלות פירעון לו נתון שיקול דעת רחב, ואולם סבורני כי המקרה שלפנינו נמנה עם המקרים החריגים בהם מוצדקת התערבות ערכאת הערעור (רע"א 61828-01-25 דנינו נ' עו"ד גיל אורן בתפקידו כנאמן, פסקה 17 (2.2.2025); ע"א 4401/21 אמיתי נ' קרויז, פסקה 68 (15.11.2023)). עוד אקדים אחרית לראשית, ואומר כבר עתה כי הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל, וכך אמליץ לחבריי לנהוג. כמו כן, נוכח זאת שההחלטה בבסיס הערעור נסובה על מימוש זכות הקיזוז הנטענת של המערערת, אין מקום להידרש ולדון בקיומן של זכויות או בטוחות נוספות שבידי המערערת באכסניה זו. למעשה במוקד הערעור ניצבות מספר שאלות עליהן יש להשיב: האחת, האם המערערת פעלה בניגוד לצו שיפוטי, קרי, האם במועד בו פנתה המערערת לבית המשפט בבקשה לקיזוז, היא כבר קיזזה את החוב של החברה כלפיה או לא. השנייה, האם בית המשפט של חדלות פירעון יכול היה לתת צווים המתנים את מימוש זכות הקיזוז. השלישית, מהו היחס בין חובת עדכון הנאמן על זכות קיזוז לפי סעיף 256 לחוק לבין מימוש הזכות בידי נושה. נקודת המוצא היא, ועליה לא יכולה להיות מחלוקת, כי ככלל, בסמכותו של בית המשפט של חדלות פירעון לתת צווים זמניים גם כלפי נושים בעלי נשייה מיוחדת (ראו סעיף 29 (ד) לחוק). כמו כן, כבכל החלטה שיפוטית בכל הליך שהוא, גם אם יש לבעל זכות נטענת השגות או טרוניות לגבי החלטותיו של בית המשפט מכל סיבה שהיא, הוא מחויב לפעול על פי ההחלטות כל עוד שהן לא בוטלו. בתוך כך, גם זכות קיזוז אינה בבחינת "קדוש-קדוש-קדוש" והיא נתונה לביקורת בית המשפט. קרי, היה וניתן צו המגביל את הזכות, אף אם הוא ניתן במשגה, יש לכבד את הצו המגביל עד לביטולו. בענייננו, תחילה ייאמר כי ההלכה היא מקדמת דנא כי "אין זה הכרחי שזמן פירעון החובות נושא הקיזוז כבר יגיע ביום מתן צו הכינוס או שסכום החוב יהיה ידוע באותו יום" על מנת שתעמוד לנושה זכות קיזוז (ע"א 4548/91 משקי עמק הירדן אגודה מרכזית חקלאית שיתופית בע"מ נ' הספקה חברה מרכזית לחקלאים בע"מ, פ"ד נג(4) 8, 17 (1999) (להלן: עניין משקי עמק הירדן); וראו גם: ע"א 393/69 הנאמנים לנכסי חיים דרוקר בפשיטת-רגל (ס' פרוסט, עו"ד, מ' בכר, עו"ד) נ' א' פולני ושות' בע"מ, פ"ד כג(2) 382, 384 (1969); ע"א 41/68 קופלמן נ' הנאמן בפשיטת-רגל של מאיר גרבר (י' זמיר, עורך-דין), פ"ד כב(2) 19, 23-22 (1968) (להלן: עניין קופלמן)). על כן, קיימת פחות חשיבות אימתי היה על המערערת לשלם לחברה את חובהּ כלפיה. יש אך לבדוק אם היא פעלה בהתאם להחלטות בית המשפט. אין חולק כי הצו הזמני האוסר על נקיטת סעד עצמי מצד נושים, ניתן על ידי בית המשפט ביום 3.11.2025. כמו כן, לפי קביעת בית המשפט המחוזי, למערערת נודע עוד ביום 4.11.2025 על מתן הצו הזמני ועל קביעת הדיון בעניין בקשת החברה למתן צו פתיחת הליכים שנקבע ליום 6.11.2025. כמו גם על ההחלטה בדבר מתן הצו לפתיחת הליכים ועל כך שנקבע בה באופן מפורש כי חל איסור על כל נושי החברה לממש את זכויותיהם ללא אישור בית המשפט, כולל אלו שיש בידם זכות קיזוז. אלא שהמערערת שילמה לחברה ביום 9.11.2025 חמישה ימים עובר למועד שהיה עליה לעשות כן על פי הסכם ההתקשרות (ביום 14.11.2025), את אותו סכום שלפי החשבון שלה יהיה עליה לשלם לאחר קיזוז חובותיה של החברה כלפיה. במקביל היא עתרה לפני בית המשפט לאשר "לשם הזהירות" את הקיזוז שביצעה לפי זכותה בהתאם להסכם ההתקשרות, להסכם ההלוואה ולדין (כך במקור בפתח הבקשה). היינו, באותו שלב המערערת לא הייתה מחויבת לשלם לחברה דבר. זאת חרף העובדה שלטעמה היא הייתה זכאית לקזז את מלוא חובתה כלפיה. חלף כך היא בכל זאת העבירה לחברה סך של 453,630 ש"ח תוך מילוי בקשתו של הנאמן ולו באופן חלקי. אכן, אין לכחד כי המערערת נקטה "בלשון עבר" בבקשתה, ואולם בנסיבות המקרה, לרבות מצבה של החברה והצורך בהעברת התשלום בהקדם, דומה כי במועד בו המערערת העבירה את התשלום לחברה, היא טרם ביצעה קיזוז. מכאן שהמערערת פנתה מראש לבית המשפט לקבלת הסעד ולא נראה כי היא הפרה צו שיפוטי. משזהו מצב הדברים, גם אין אני נדרש לדון בנפקות הפרה תאורטית בנסיבות המקרה שלפנינו. מכאן אעבור לבחינת השאלה השנייה והשלישית יחדיו. זכות קיזוז הינה זכות חוזית המעוגנת בסעיף 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) שזו לשונו: חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו; והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים. כפי שעמדתי על כך זה מכבר, הזכות נועדה לאפשר אכיפת התחייבות צד כלפי רעהו תוך חיסכון בנקיטת הליכים משפטיים מיותרים (בש"פ 8470/22 בנק לאומי לישראל נ' מדינת ישראל, פסקאות 7 ו-8 לחוות דעתי (24.10.2023) (להלן: בש"פ 8470/22); ע"א 1226/90 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הסתדרות הרבנים דאמריקה, פ"ד מט(1) 177 199-198 (1995) (להלן: עניין בנק לאומי)). וכפי שנקבע בעניין בנק לאומי: "הקיזוז החוזי מהווה פעולה משפטית חד-צדדית המשתכללת מחוץ לכותלי בית המשפט, ועל כן הוא מהווה סעד מסוג 'העזרה העצמית' (self help). נכונות המשפט להכיר בתוקף המשפטי של סעדים מסוג ה'עזרה העצמית' מושתתת על אדני צדק והגינות. [...]. באופן דומה ניתן לומר כי הכרת המשפט בכוח הקיזוז מונעת את אי הצדק הנגרם מכך שצד נדרש לקיים את חיובו בה בשעה שהחיוב כלפיו הופר" (עמ' 199-198). לצד זכות הקיזוז החוזית המעוגנת כאמור בהוראת חוק החוזים, בחדלות פירעון חל הסדר ייחודי נוסף על זכות הקיזוז הכללית. הסדר זה מעוגן בסעיף 255 לחוק חדל"פ (ובעבר בסעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980; וראו הרחבה בנושא: רע"א 2512/17 פינצב נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 18 לחוות דעתי (10.4.2018) (להלן: עניין פינצב)), הקובע כך: 255. נושה רשאי לקזז חוב עבר שהחייב חב לו כנגד חוב עבר שהוא חב לחייב, כערכם במועד מתן הצו לפתיחת הליכים, ולהגיש תביעת חוב על היתרה, בהתקיים אחד מאלה: (1) חובות החייב והנושה כרוכים זה בזה; (2) נטילת חובות הדדיים וההסתמכות על זכות הקיזוז הן חלק ממהלך עסקיו הרגיל של החייב או הנושה, וחוב העבר שהנושה מבקש לקזז נוצר במסגרת עסקיו ההדדיים עם החייב; (3) החובות ניתנים לקיזוז לפי חוק קיזוז מסים, התש"ם-1980, או לפי סעיפים 312 או 315 לחוק הביטוח הלאומי. הסדר זה מקנה לנושה בעל זכות הקיזוז מעמד בכורה על פני הנושים "הרגילים" של החייב, הדומה לשעבוד קנייני (רע"א 58541-11-24 חברת יסודות שיתוף אחזקות בע"מ נ' חברת איחוד יסודות בנייה בע"מ, פסקה 14 (5.2.2025). והשוו: ע"א 2146/06 ברק נ' עו"ד ברוך אבוקרט – מפרק, פסקה 18 (18.11.2010) (להלן: עניין ברק)). זאת תוך חריגה מעקרון היסוד של השוויון בין הנושים החל על הליכי חדלות פירעון (ע"א 2457/24 רחמים נ' עו"ד אלונה בומרגטן נאמנת בחדל"ת, פסקאות 24-23 לחוות דעתי (14.10.2024)). עם זאת בעוד שקיזוז במצב הדברים הרגיל נועד בעיקרו למנוע ריבוי תביעות ולסלק חובות הדדיים בדרך יעילה, קיזוז במצב של חדלות פירעון נועד למנוע אי-צדק היכול להיגרם לאחד הצדדים עקב פתיחה בהליכי חדלות פירעון (עניין קופלמן, עמ' 22); עניין משקי עמק הירדן, עמ' 16), והוא משנה באופן מהותי את היקף הנשייה של הנושה בעל זכות הקיזוז (עניין ברק, פסקה 23). מעמד בכורה זה של הנושה בעל זכות הקיזוז גם מקנה לו יתרונות נוספים על פני הנושים האחרים של החייב, גם כאלו שהם בעלי זכויות פירעון מיוחדות או שיש בידם זכות לסעד עצמי. כך למשל, החוק קובע כי נושה מובטח ונושה בעל נכס הכפוף לשיור בעלות נדרשים לקבל אישור מבית המשפט בטרם מימוש זכות הפירעון, שעה שבית משפט כבר הורה על הפעלת העסק לשם שיקומו הכלכלי בעניין תאגיד או שהורה הממונה על הפעלת עסקו של היחיד (סעיפים 245 ו-252 לחוק). הגבלה דומה אין בנמצא ביחס לנושה בעל זכות קיזוז. כמו כן, חוק החדל"פ אינו מקנה את הסמכות לבית המשפט להמיר את זכות הקיזוז שבידי הנושה לזכות אחרת, אף לא תוך מתן "הגנה הולמת" לו. זאת לעומת בעל זכות עיכבון לפי סעיף 254(א)(2) לחוק (וראו הרחבה בעניין זכות העיכבון: עניין בש"פ 8470/22, פסקאות 5-4 לחוות דעתי; ע"א 3042/19 עו"ד אביחי ורדי, נאמן לנכסי החייב יצחק יפה נ' רייכמן, פסקאות 36-35 (29.12.2020); דוד מינץ ואלעד שפיגלמן "'את בכורתי לקח והנה עתה לקח את ברכתי': נטילת כוחו של השעבוד הקבוע" ספר אשר גרוניס 661, 694-693 (2022)). וכך למשל, לפי סעיף 256 לחוק, על הנושה בעל זכות הקיזוז להודיע לנאמן על קיום הזכות או ביצועה רק בתוך 30 ימים מהמועד שבו נודע לו על מתן הצו לפתיחת הליכים. היינו דרך המלך היא מימוש זכות הקיזוז על ידי המחזיק בזכות, חרף מתן צו פתיחת ההליכים נגד רעיהו החייב לו. זאת כאמור אף במקרים בהם מועד פירעון החובות נושא הקיזוז טרם הגיע (השוו: עניין משקי עמק הירדן, עמ' 17-16; וראו גם עניין פינצב, פסקה 18 לחוות דעתי). זכות הקיזוז הינה אפוא זכות מעין קניינית איתנה. היא ניתנת למימוש על ידי הנושה המחזיק בה באופן עצמאי. היא אינה טעונה רשות של בית משפט למימושה. היא אינה טעונה בירור עובר למימושה. חובת היידוע על אודותיה אינה מיידית. וגם חובת היידוע על ביצועה אינה מיידית. היא אינה ניתנת להמרה כפויה. היא ניתנת למימוש גם אם מועדי ביצוע התשלומים על פיה טרם הגיעו. לצד האמור, פשיטא כי בית המשפט מוסמך למנוע את הקיזוז ולהתנות עליו בנסיבות בהן הונחו לפניו ראיות המבססות את הטענה לפיה הזכות אינה עומדת בהוראות הדין. זאת במסגרת מקרה קונקרטי. או אז, רשאי בית המשפט ליתן צו המונע את ביצוע הקיזוז עד למתן החלטה סופית בסוגיה תוך שקילת מערכת האיזונים הנדרשים במסגרת כל מתן צו זמני. ברם, בהיעדר פנייה מקדימה פרטנית (למשל במסגרת הבקשה למתן צו לפתיחת הליכים) אין מקום ליתן הוראה כללית המונעת מכלל נושי החייב הטוענים לזכות קיזוז לממש את זכותם, וזאת גם אגב דיון בבקשה למתן צו לפתיחת הליכים, כבמקרה דנן. בעניין זה מסכים אני עם הערותיה של חברתי השופטת רונן. אף אוסיף, כי אם אכן בית המשפט יורה על מניעת ביצוע הקיזוז עד למתן החלטה סופית בנדון, עליו לוודא שהנאמן כזרוע הארוכה שלו (וראו למשל בעניין זה: ע"א 3823/21 שימר נ' ארז חבר, עו"ד, נאמן, פסקה 16 (21.7.21); רע"א 8066/22 פיוביץ' נ' עו"ד ליאור דגן, נאמן לנכסי החייב, פסקה 9 לחוות דעתי (5.3.2023); ע"א 8164/20 אייל נ' עו"ד יניב אינסל – נאמן, פסקאות 20-18 (25.5.2022); בג"ץ 7194/21 עו"ד אריאל סיבוני נ' הוועדה הציבורית לגיבוש רשימת נאמנים יחידים, פסקה 15 (23.1.2022)) יוכל בבוא היום להחזיר את הכספים אם יתברר שזכות הקיזוז אכן הייתה קיימת. ווידוא כאמור עומד בגרעין תפקידו של הנאמן. דבר זה אף מתחייב מסעיף 61(א)(3)(ב)(2) לחוק המחייב את הנאמן לתת "הגנה הולמת" לבעל נכס משועבד עובר למכירת אתו נכס, ועל דרך קל וחומר בן בנו של קל וחומר שעליו לוודא כי יש לבעל זכות קיזוז "הגנה" מעין זו, שזכותו עדיפה, כמפורט לעיל. ברם, כפי שהצביעה חברתי, לעיתים הניסיון "לאחוז את החבל בשני קצותיו" יעקר את התועלת במתן האפשרות לנאמן להשתמש בכספי הקיזוז, ולכן יש לדון בכל מקרה לגופו לפי נסיבותיו הייחודיות. יוצא אפוא, כי התניית בית המשפט את מימוש זכות הקיזוז עד למתן החלטה על ידו כברירת מחדל עם מתן צו לפתיחת הליכים, אינה מוצאת בסיס בחוק ואינה מתיישבת עם אופייה של הזכות כסעד עצמי. ביצוע הקיזוז גם אינו מותנה בהודעה לנאמן עובר לביצועו, שכן לבעל הזכות עומדים 30 ימים למתן הודעה מהמועד שבו נודע לו על מתן הצו לפתיחת הליכים, ומקל וחומר הוא אינו כפוף לבירור הנאמן. אכן אין באמור כדי לגרוע מסמכות בית המשפט לערוך בירור בדבר עמידת זכות הקיזוז בהוראות הדין, אך את זאת הוא יעשה לאחר העלאת השגות מטעם הנאמן בבוא השעה המתאימה. בשים לב לאמור, אציע לחבריי לקבל את הערעור ולבטל את החלטת בית המשפט המחוזי מיום 12.11.2025 ללא צו להוצאות. עם זאת, ברור כי לפני הנאמן פתוחה הדרך לפנות לבית המשפט בבקשה שיכריע בקיומה של זכות הקיזוז לטובת המערערת ועמידתה בהוראות הדין ואין בדברים האמורים לעיל כדי להביע עמדה כלשהי לעניין זה. דוד מינץ שופט השופטת רות רונן: אני מסכימה לפסק דינו המקיף של חברי, השופט מינץ. ברצוני להוסיף הערה אחת הנוגעת לאמור בפיסקה 21 לפסק הדין, ולאפשרות המצוינת בה למתן צו המונע את ביצוע הקיזוז עד למתן החלטה סופית בסוגיה. אף שגם לטעמי, סמכות לעשות כן אכן נתונה לבית המשפט, אני סבורה כי השימוש בה צריך להיות זהיר, תוך שמירתו לנסיבות נדירות וחריגות בלבד. כך, אם בית המשפט נעתר לבקשת נאמן ומעכב את האפשרות של נושי החייב לבצע קיזוז, המשמעות האופרטיבית היא שאותם נושים ייאלצו לשלם לחייב (קרי לקופת הכינוס) את אותם חובות שמועד התשלום שלהם הגיע – חרף קיומה הנטען של זכות הקיזוז. התשלומים האמורים יועברו אפוא לקופת הכינוס. אכן, בית המשפט יכול לקבוע כי הנאמן אינו רשאי לעשות שימוש בכספים עד להכרעה בשאלת זכותם של הנושים לקיזוז (כדי שלא לייתר את הדיון בשאלת קיומה של זכות הקיזוז). אלא שאם כך ייקבע, התועלת בצו המניעה היא מצומצמת מאוד. נאמן המבקש מבית המשפט למנוע את הקיזוז - עושה זאת ככל הנראה בעיקר לצורך הזרמת כספים לחשבון הכינוס. זאת כדי לאפשר לו לעשות שימוש בכספים הללו לצורך קידום ענייני החברה עליהם הוא אמון. אם לעומת זאת מאפשר בית המשפט לנאמן לעשות שימוש בכספי הנושה ששולמו לקופת הכינוס (גם כאשר מדובר בכספים שהנושה משלם חרף קיומה של טענת קיזוז), הדבר עלול לייתר את הדיון בשאלת זכות הקיזוז. זאת, בשל החשש כי בעת הדיון וההכרעה בזכות הקיזוז, כספי הקיזוז כבר לא יהיו בקופת הכינוס (שכן הנאמן כבר עשה בהם שימוש לצורכי החברה). גם תוצאה זו היא כמובן בעייתית. משכך, וכפי שהבהרתי, האפשרות למנוע מנושים לעשות שימוש עצמאי בזכות הקיזוז צריכה להתייחד למקרים חריגים בלבד. בבחינת השאלה אם יש מקום למתן צו המונע את ביצוע הקיזוז עד למתן החלטה סופית, על בית המשפט ליישם את הכלים הרגילים שהוא מפעיל כאשר מתבקש צו מניעה. כך, על בית המשפט לאזן במסגרת "מקבילית כוחות" בין סיכויי התביעה (קרי הסיכוי שטענת הנאמן בדבר העדרה של זכות קיזוז תתקבל); ושיקולים של מאזן הנוחות. בהקשר אחרון זה, יש לאזן בין החשש (ככל שקיים) מפני העדר יכולת של הנושה לשלם לחייב את החוב אם בית המשפט יאפשר לו לבצע את הקיזוז (ועמדתו ביחס לזכותו לקזז תידחה בסופו של דבר); לבין החשש המשמעותי כי מניעת האפשרות לקזז עלולה למנוע באופן בלתי הפיך בירור אפקטיבי של המחלוקת בין הצדדים, אם יתאפשר לנאמן לעשות שימוש בכספים ששילם הנושה לצורכי הכינוס. זאת בהתאם לכלל השיקולים שפורטו לעיל. אני מצטרפת כאמור למסקנתו של חברי על נימוקיה. רות רונן שופטת השופט אלכס שטיין: דעתי כדעת חברי, השופט ד׳ מינץ. גם הערותיה של חברתי, השופטת ר׳ רונן, מקובלות עלי. אלכס שטיין שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ. ניתן היום, ט"ו אדר תשפ"ו (04 מרץ 2026). דוד מינץ שופט אלכס שטיין שופט רות רונן שופטת