4 בבית המשפט העליון עפה"ג 38230-03-25 עפה"ג 38335-03-25 עפה"ג 20355-07-25 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופטת רות רונן המערער בעפה"ג 38230-03-25: טורל גוסיינוב המערער בעפה"ג 38335-03-25: ישראל אבזוב המערער בעפה"ג 20355-07-25: יוסף גוסיינוב נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעורים על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט י' עדן, ס.נ) מיום 25.7.2024 ועל גזרי דינו מיום 29.1.2025 ומיום 21.5.2025 בת"פ 62458-07-23 תאריך הישיבה: א' אדר תשפ"ו (18 פברואר 2026) בשם המערער בעפה"ג 38230-03-25: עו"ד אילן אמויאל; עו"ד תמיר מרום בשם המערער בעפה"ג 38335-03-25: עו"ד הרצל סמילה בשם המערער בעפה"ג 20355-07-25: עו"ד שלמה פצ'בסקי; עו"ד שי פלד בשם המשיבה: עו"ד טליה קצב בשם שירות המבחן למבוגרים: עו"ס סיון קוריס פסק-דין השופט דוד מינץ: ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט י' עדן, ס.נ) בת"פ 62458-07-23 מיום 25.7.2024 וערעור על גזרי דינו מיום 29.1.2025 ומיום 21.5.2025. כתב האישום ייחס לשלושת המערערים ביצוע עבירות של סחיטה באיומים לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), וסחיטה בכוח לפי סעיף 427(א) סיפא לחוק. כפי שפורט בכתב האישום, בין שלושת המערערים (אשר לשם הנוחות מערער בעפ"ג 38335-03-25 ייקרא להלן: מערער 1; מערער בעפ"ג 2035-07-25 ייקרא להלן: מערער 2; ומערער בעפ"ג 38230-03-25 ייקרא להלן: מערער 3) קיימת הכרות מוקדמת. במועד שאינו ידוע במדויק למשיבה, במהלך חודש ספטמבר 2022 נטל המתלונן ממערער 1 הלוואה על סך של 3,000 ש"ח (להלן: ההלוואה). במועד נטילת ההלוואה לא נקבע מועד פירעונה או כי על המתלונן יהיה לשלם למערער 1 ריבית כלשהי בגינה. במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה, עובר ליום 6.5.2023 קשרו שלושת המערערים קשר לבצע עבירה מסוג פשע לאיים על המתלונן בפגיעה שלא כדין בגופו ולהשתמש שלא כדין בכוח, וזאת על מנת להניע אותו להחזיר את ההלוואה ולשלם ריבית בסך אלפי שקלים בגינה. במסגרת זו ביום 6.5.2023 בשעה 14:53 מערער 2 התקשר לטלפון הנייד של המתלונן וערך עמו שיחת ועידה בה השתתפו גם שני המערערים האחרים. באותה שעה שהה מערער 1 בבית הכלא. במהלך שיחה זו מערער 2 דרש מהמתלונן להחזיר את ההלוואה. המתלונן מסר למערער 2 כי הוא ישיב את ההלוואה בתאריך 10.5.2023 לכשיקבל את משכורתו. בתגובה לכך מערערים 2 ו-3 איימו על המתלונן בפגיעה שלא כדין בגופו בכך שאמרו לו, כי במידה ולא יחזיר את הכסף בזמן, הם יכו וידקרו אותו. מערער 1 הוסיף משלו ואיים על המתלונן בפגיעה שלא כדין בגופו בכך שאמר לו כי אם לא יחזיר את הכסף, הוא "ישלח לו אנשים מטראבין" או מילים הדומות לאלה. החל מהמועד הנ"ל, בהזדמנויות רבות, במסגרת הקשר ולשם קידומו, מערער 2 ולעתים מערערים 2 ו-3 יחדיו, נהגו להתקשר אל המתלונן ולדרוש ממנו להחזיר את ההלוואה, תוך שהם מאיימים עליו בפגיעה שלא כדין בגופו באומרם כי יכו וידקרו אותו. בהמשך לאיומים אלו, ביום 10.5.2023 וביום 10.6.2023 המתלונן נפגש ליד ביתו עם מערער 2 והעביר לידיו, עבור מערער 1, סך של 1,000 ש"ח בכל פגישה. ברם, האיומים המשיכו על ידי מערער 2 וזה אף תקף את המתלונן באחד המפגשים שהתקיימו ביניהם. ביום 27.6.2023 התקיימה שיחת ועידה נוספת בין שלושת המערערים לבין המתלונן בה דרש מערער 2 מהמתלונן שישלם סך של 4,000 ש"ח בגין ריבית על ההלוואה ובהמשך לאותה שיחה מערערים 2 ו-3 איימו על המתלונן שעליו לשלם את הריבית. בשל פחדו של המתלונן מפני המערערים הוא הסכים לשאת בתשלום הריבית. ביום 30.6.2023 נפגש מערער 2 עם המתלונן ליד ביתו, והלה העביר לו סך של 1,000 ש"ח, היינו התשלום האחרון של קרן ההלוואה. כן המשיכו האיומים כלפיו כדי להניעו לשלם גם את תשלומי הריבית בסך 4,000 ש"ח כאמור. במענה לכתב האישום כפרו שלושת הנאשמים במיוחס להם. מערער 1 הכחיש את כל המיוחס לו וטען כי לא השתתף בשיחות ועידה הנטענות ולא נטל חלק במעשי מערערים 2 ו-3. מערער 2 כפר בכך שככלל איים על המתלונן, אם כי הודה שדרש מהמתלונן שיישא בתשלום הריבית והודה כי איים עליו שהוא יפגע בו אם לא ישלם. מערער 3 כפר אף הוא באיומים, אם כי הודה כי באחת השיחות שהתקיימו אמר דברים שלא היו צריכים להיאמר. הראיות הושמעו לפני בית המשפט כאשר מערערים 2 ו-3 בחרו שלא למסור עדות. בסופו של יום, בית המשפט מצא את עדותו של המתלונן מהימנה, את עדותו של מערער 1 בלתי מהימנה, והרשיע את שלושת המערערים בעבירות שיוחסו להם. בגזר דינו קבע בית המשפט כי מתחם העונש ההולם של שלושת המערערים נע בין 22 חודשי מאסר בפועל ל-48 חודשים, והשית על מערער 1 מאסר בפועל של 35 חודשים תוך הפעלת מאסר על תנאי של 5 חודשים שהושתו עליו בתיק אחר, היינו בסך הכול 40 חודשי מאסר ועונשים נלווים; על מערער 2 מאסר בפועל של 25 חודשים ועונשים נלווים; ועל מערער 3 מאסר בפועל של 30 חודשים ועונשים נלווים. שלושת המערערים הגישו ערעור על הרשעתם בדין ועל גזר דינם. בתמצית, מערער 1 טען כי לא איים מעולם על המתלונן והוא לא פנה אליו ולו פעם אחת, ולא קיים עמו ולו שיחת ועידה אחת כדי לבקש את החזר ההלוואה, שלא נקבעו לה מועדי פירעון או חיובי ריבית כלשהם. מערער זה אף לא ידע אם המתלונן שילם דבר למערערים האחרים על חשבון ההלוואה. משכך יש לזכותו ולו מחמת הספק. מערער 2 הודה כאמור בכך שאיים על המתלונן, אך טען כי היה צריך להרשיעו בעבירה לפי סעיף 427(א) רישא לחוק שהעונש לצדו הינו 7 שנות מאסר ולא בסיפא של אותו סעיף המתייחס למצב שבו האיום הוביל לידי עשיית המעשה או המחדל שאז העונש עומד על 9 שנות מאסר. במקרה זה הואיל והמערער לא דרש מהמתלונן לשלם את קרן ההלוואה בסך של 3,000 ש"ח (שהמתלונן לשיטתו התכוון ממילא לשלמה), אלא רק את הריבית (שלא שולמה בסופו של דבר), הרי שלא ניתן לזקוף לו את הסיפא של הסעיף. בכל מקרה יש להקל בעונשו מכיוון שבית המשפט קבע מתחם ענישה חמור מידי וכן לא התחשב במכלול נסיבותיו לקולה. מערער 3 טען כי לא היה מקום להרשיעו בעבירת סחיטה בכוח לפי סעיף 427 לחוק, ואם היה מקום להרשיעו, היה צריך לעשות כן רק לפי סעיף 428 לחוק הדן כאמור בעבירת סחיטה באיומים. זאת בשל כך שלא היו ראיות המבססות את הרשעתו. בכל מקרה יש להקל בעונשו שעה שבית המשפט לא ייחס מספיק משקל לנסיבותיו האישיות. דין שלושת הערעורים להידחות, הן על הכרעת הדין והן על גזרי הדין. אשר למערער 1. טענתו העיקרית הייתה כאמור כי לא הוכח ברמה הנדרשת בהליך פלילי כי הוא היה חלק מהקבוצה שסחטה את המתלונן. אנו סבורים כי דין טענה זו להידחות. הממצאים של בית המשפט ביחס לכך שמערער 1 היה חלק מהקבוצה אשר איימה על המתלונן מבוססים בראש ובראשונה על עדותו של המתלונן שבית המשפט המחוזי נתן בה אמון מלא. המתלונן העיד כי שמע את קולו של מערער 1 במהלך שיחות האיומים וזיהה אותו. באחת מהן איים עליו מערער 1 כי אם לא ישלם את החוב – הוא ישלח לו "אנשים מתראבין". גרסת המתלונן גם מקבלת חיזוק מהעובדה שמערער 1 הוא זה שהלווה לו את הכסף. הוא היה אפוא בעל החוב וככזה – בעל העניין בכך שהחוב אכן ייפרע. לכן, ובהיעדר הסבר טוב אחר לכך – המסקנה לפיה מערער 1 היה שותף לאיומים שנועדו להביא את המתלונן לפרוע את החוב, היא מסקנה סבירה העולה בקנה אחד עם ההיגיון הפשוט וניסיון החיים. מערער 1 אכן טען כי לא היה היגיון שיפעל כפי שנטען שפעל, שכן הוא העמיד את ההלוואה למתלונן לאור ההיכרות שהייתה ביניהם כאשר הם עבדו יחד באותו מקום עבודה. הוא לא דרש ריבית ואף לא נקב במועד מסוים בו יהיה על המתלונן להשיב את ההלוואה. עוד טען כי לו היה חפץ בכך שהמתלונן ישיב לו את ההלוואה, יכול היה לבקש מאשתו שתפנה אל המתלונן ותבקש ממנו את השבתה. לטעמנו אין די בטענות אלה כדי לשנות מהמסקנה שלעיל. ההיגיון לו טוען מערער 1 אינו מחויב המציאות, וכאמור העובדות כפי שהוכחו בבית משפט קמא מביאות למסקנה שונה. אשר למערערים 2 ו-3. הואיל ואלו בחרו שלא להעיד, נקבע ובצדק שלא היו קיימות ראיות שיוכלו לבסס את גרסתם. המתלונן מסר בעדותו שגם מערערים אלה איימו עליו בשיחות האיומים שאם לא יחזיר את הכסף בזמן, הם יכו וידקרו אותו. המתלונן אכן לא זכר במדויק מתי התקיימו שיחות הוועידה עם שלושת המערערים, אך בית המשפט קיבל את עדותו בדבר עצם קיום השיחות וזהות המשתתפים בהן. כל זאת תוך קבלת תימוכין לכך מתוך קבלת פלט השיחות מבית הכלא לגבי ההתקשרויות שהתקיימו בין מערער 1 למערער 2 בתקופה הרלוונטית. בעדותו שנמצאה כאמור מהימנה, גם מסר המתלונן כי הקדים בתשלום ה-1,000 ש"ח האחרונים של ההלוואה בעקבות האיומים שהוטחו כלפיו. על כן מסקנת בית המשפט כי יש להרשיע את שלושת המערערים לרבות בעבירה לפי סעיף 427(א) סיפא לחוק מקובלת ונכונה. לא למותר להזכיר, ביחס לעניינם של שלושת המערערים, את ההלכה הידועה מקדמת דנא כי ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אשר התרשמה באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדים שנשמעו לפניה ומהשתלבות עדויותיהם במארג הראייתי הכולל (ראו לדוגמה לאחרונה: ע"פ 3475/23 אזולאי נ' מדינת ישראל, פסקה 41 (2.7.2025); ע"פ 7688/23 קוינגטון נ' מדינת ישראל, פסקה 40 (6.3.2025)). אמנם לכלל זה הוכרו מספר חריגים, אך מקרה זה אינו בא בגדרם. ואשר לגזירת העונש. בית המשפט לא החמיר כלל בעונשם של מי מהמערערים. מתחם העונש שקבע נכון, מאוזן ושקול. נלקחו בחשבון מכלול השיקולים בגזירת העונש של שלושת המערערים בתוך המתחם. מערער 1 לא קיבל אחריות על מעשיו. הוא בעל עבר פלילי. היה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה. חרף זאת, בשל נסיבותיו האישיות והמשפחתיות, בית המשפט בא לקראתו וקבע שיש להשית עליו עונש באמצע המתחם. מערער 2 אף הוא לא לקח אחריות על מעשיו עד לאחר הכרעת הדין. עם זאת לפי תסקירי שירות המבחן בעניינו, החל במהלך טיפולי מסוים ובשל נסיבותיו האישיות, חרף חלקו העיקרי בביצוע העבירות, נקבע כי עונשו יהיה ברף התחתון של המתחם. מערער 3 גם הוא לא קיבל בתחילה אחריות על מעשיו. גם הוא בעל עבר פלילי. אלא בשל כך שבסופו של יום קיבל אחריות על אשר עשה ואף הביע צער על כך, ובשל נסיבותיו האישיות, הוחלט להשית עליו מאסר מתחת לאמצע המתחם. בית המשפט התייחס אפוא למכלול הנסיבות לקולה ולחומרה לגבי שלושת המערערים ואין מקום אפוא להתערב בעונשים שהושתו על מי מהם. כאמור, הערעורים הן על הכרעת הדין והן על גזרי הדין נדחים. ניתן היום, ט' אדר תשפ"ו (26 פברואר 2026). דוד מינץ שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת רות רונן שופטת