10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 38240-11-25 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית המבקשת: אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נגד המשיב: פלוני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט י' ברכיה) בת"א 71076-11-21 מיום 21.7.2025 בשם המבקשת: עו"ד אילן וינדר בשם המשיב: עו"ד אשר רוטבאום פסק-דין בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט י' ברכיה) בת"א 71076-11-21 מיום 21.7.2025, שבמסגרתה נדחתה בקשת המבקשת להורות למשיב להימנע מלעשות שימוש בקובץ ה- FOQAבמסגרת ההליך לפי סעיף 141 לחוק הטיס, התשע"א-2011 (להלן: חוק הטיס או החוק). הרקע הדרוש לעניין 1. המשיב הגיש נגד המבקשת, אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ, תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לו לטענתו במהלך טיסה, עת המטוס נקלע לכיסי אוויר (להלן: התאונה). במסגרת ההליך, המשיב הגיש למבקשת בקשה לגילוי מסמך ספציפי – קובץ ה-FOQA (Flight Operational Quality Assurance, פלט של מערכת לניתוח אבטחת איכות ביצועי הטיסה) מזמן התאונה (להלן: הקובץ). המבקשת העבירה את הקובץ לידי המשיב והוא העביר אותו למומחה מטעמו שערך חוות דעת בנושא. כשחוות הדעת הוגשה לתיק בית המשפט ולידי המבקשת, האחרונה טענה כי העברת הקובץ למשיב נעשתה בשגגה וכי השימוש בו במסגרת הליך משפטי אסור בהתאם להוראות חוק הטיס. 2. המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה להורות למשיב להימנע מלעשות כל שימוש בקובץ ולהורות כי הוא לא יתקבל כראיה בתיק. בית משפט קמא דחה את הבקשה. נקבע כי הקובץ מהווה "הקלטת נתוני טיסה" בהתאם להוראות סעיף 141(ב) לחוק הטיס ולכן ככלל לא יתקבל כראיה במשפט; וכי הטעם לחיסיון ברור – רצון לאפשר חקירה אפקטיבית של אירועי בטיחות. לצד זאת, נקבע כי המקרה דנן נכנס בחריג שבסעיף 141(ב) לחוק לפיו ניתן לגלות את ההקלטה אם נמצא שהצורך בגילויה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה. בית משפט קמא מצא כי "דו"ח תחקיר בטיחות על האירוע" (להלן: התחקיר), שגילויו הותר על ידו והחלטה זו הפכה חלוטה, מתייחס באופן מפורש לקובץ ה-FOQA ומשכך יש למשיב זכות לקבל כל חומר גלם שעמד בבסיס התחקיר כחלק מזכותו להליך הוגן. עוד נקבע כי בקובץ מידע שלא עבר "מגע יד אדם" כך שהחשש לאפקט מצנן – הוא הרציונל העומד מאחורי החיסיון הקבוע בחוק הטיס – לא חל. לצד זאת, נקבע כי בשל "הסכם הפעלת מערכת FOQA באל על" שנחתם בין המבקשת ובין איגוד הטייסים הארצי (להלן: ההסכם), כל מידע הנוגע לצוות הטיסה יישאר חסוי ואין לעשות בו שימוש. טענות הצדדים 3. מכאן הבקשה שלפניי. המבקשת טוענת כי אמנם סעיף 141(ב) לחוק מחריג מקרים שבהם גילוי ההקלטה לשם עשיית צדק עדיף על פני העניין שיש לא לגלותה, אולם בסיפא של הסעיף נקבע כי סעיף קטן זה לא יחול על "הקלטת נתוני טיסה", ולכן שימוש בקובץ כראיה אסור מכל וכל. עוד נטען, כי גם אם ניתן היה לשקול שיקולי צדק, הרי שהיה מקום לקבוע כי במקרה דנן הם לא גוברים על השיקולים העומדים בבסיס החיסיון, ובמרכזם, בירור ותחקור אירועי בטיחות בתעופה; ודאי אם קיימות למשיב דרכים אחרות להוכיח טענותיו, למשל בעזרת התחקיר. כמו כן, המבקשת גורסת כי החלטת בית משפט קמא סותרת את אמנת שיקגו, אמנת התעופה האזרחית הבין-לאומית, וכן, את ההסכם הקובע כי המידע ממערכת ה-FOQA יישאר בסודיות מוחלטת בכפוף לכל דין. 4. בהחלטתי מיום 6.1.2026 הוריתי למשיב להגיש תשובה לבקשה, ולהתייחס במסגרתה לאפשרות כי סעיף 141 לחוק הטיס "מתיר גילוי ראיה, קרי הסרת החיסיון היחסי, אך אינו מתיר קבילות של הראיה". תחילה, טוען המשיב כי הקובץ לא נכלל בהגדרה של "הקלטה" לפי סעיף 141(א) לחוק. לשיטתו, מכיוון שהנתונים הגולמיים של המערכת נשמרים ל-90 ימים בלבד, הקובץ שנמסר לידיו הוא תוצר משני ומעובד של נתוני הטיסה, וככזה, הוא לא "הקלטת נתוני טיסה" ולא חלות עליו הוראות החיסיון או אי-הקבילות שבסעיף 141(ב) לחוק. אשר להסדר הקבוע בסעיף 141(ב), לעמדת המשיב החריג המאפשר את גילוי ההקלטה חל הן ביחס לחיסיון הן ביחס לקבילות הראיה, זאת נוכח ההבדל הלשוני בין הסעיף דנן ובין סעיף 124 לחוק, שבו נקבע הסדר של אי-קבילות מוחלטת; נוכח ו' החיבור, המחברת בין החיסיון ובין אי-הקבילות, כך שהחריג חל על שניהם ולא מבחין בין השניים; ונוכח כך שהרציונל של "אפקט מצנן" לא חל בענייננו משעה שמדובר בנתונים אובייקטיביים שאינם ניתנים לשינוי. עוד נטען, בין היתר, כי אין לקבל את פרשנות המערערת ביחס לסיפא של סעיף 141(ב) לחוק, והפרשנות הנכונה היא כי סוגים מסוימים של הקלטות לא יהיו חסויים ובלתי-קבילים בהליכים מסוימים בלבד, שממילא אינם ההליך האזרחי שבפנינו; כי עניינה של אמנת שיקגו בחקירה מדינתית ובחוקר הראשי בלבד, ולכן היא איננה רלוונטית לענייננו; וכי ההסכם כפוף במפורש "לכל דין" ואינו מתיימר ליצור חיסיון ראייתי או אי-קבילות כלפי צדדים שלישיים וכלפי בית המשפט. דיון והכרעה 5. לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובנספחיהן, ובהתאם לסמכותי לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), מצאתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה. בהתאם לכך, המבקשת תיקרא להלן המערערת. עוד מצאתי כי דין הערעור להתקבל במובן זה שיקבע כי הקובץ אינו קביל בבית המשפט, הגם שניתן להורות על גילויו למרות חסיונו, והכל כפי שיפורט להלן. 6. במוקד הערעור הוראת סעיף 141 לחוק הטיס. ההוראה נכללת בפרק ח' שענייננו ב"מידע בטיחותי", המוגדר בסעיף 139 לחוק: מידע בטיחותי 139. (א) בסעיף זה – [...] "מידע בטיחותי" – מידע שאסף מחזיק מידע בטיחותי במערכת מידע בטיחותי, כפי שקבע השר לפי סעיף קטן (ב); "מערכת מידע בטיחותי" – מערכת שנועדה לתיעוד, לאיסוף ולניתוח של נתונים תפעוליים שוטפים, דיווחים ומידע שהתקבלו בה, לצורך שיפור בטיחות התעופה, ובכלל זה מערכת ממוכנת. הוראת סעיף 139(ג)(1) קובעת כי המחזיק במידע בטיחותי "לא יעשה שימוש במידע בטיחותי אלא לצורך שלשמו נאסף ובהתאם להוראות לפי חוק זה", ובהן הוראת סעיף 141. בפתח הדיון אציין כי לא מצאתי לקבל את טענת המשיב לפיה הקובץ לא עולה כדי "הקלטה" לפי סעיף 141(א) לחוק. לעניין זה, דעתי כדעתו של בית משפט קמא וארחיב קמעא. לשון הסעיף קובעת כך: חיסיון ואי-קבילות של הקלטות 141. (א) בסעיף זה, "הקלטה" – הקלטת קול או תמונה של אדם בתא הטייס או בעמדת השליטה של כלי טיס בלתי מאויש, או של אדם ביחידת נת"א או ביחידה צבאית הנותנת שירותי נת"א לתעופה האזרחית, בעת מתן שירותים כאמור, וכן תמליל של הקלטה כאמור והקלטת נתוני טיסה (Flight Data Recording) והקלטה של פעילות טיסה הנקלטת באמצעים קרקעיים והנוגעת לאירוע בטיחותי, כמפורט בנספח 11 לאמנה. כאמור בסעיף "והקלטת נתוני טיסה (Flight Data Recording)" – כפי שהמערערת מסבירה בבקשתה, מערכת ה-FOQA היא "מערכת לניתוח נתוני טיסה להבטחת איכות במבצעי האוויר" ומשכך, מבחינה לשונית תוצריה נכללים בהגדרה של "הקלטה". גם עיון בדיוני ועדת הכלכלה בכנסת שעסקו בסעיף מלמד כי כוונת המחוקק הייתה להחילו גם על תוצרי מערכת ה-FOQA: "אנחנו חושבים שבסעיף 145ד [סעיף 141 בנוסחו הסופי של החוק, ראו בעמ' 35 לפרוטוקול – י"ע] צריך לכלול גם את מה שנקרא FOQA. הקלטות נתוני טיסה צריכות להופיע בדיוק כמו הקלטות נתוני קול, וזאת גם הנחיה של ICAO" (פרוטוקול 482 של ועדת הכלכלה, הכנסת ה-18, 41 (7.3.2011)). נוכח האמור, הן לשון החוק הן כוונת המחוקק מצביעות על כך שהקלטה של נתוני טיסה כוללת גם נתונים המופקים ממערכת FOQA. 7. דומה כי המשיב לא חולק על כך. כל שנטען הוא כי מרגע שחלפו 90 הימים והחומרים הגולמיים של המערכת כבר לא שמורים, ההגנה המנויה בסעיף 141(ב) לחוק לא תחול. טענה זו לא נשמעה בפני בית משפט קמא ונטענה לראשונה בפני ערכאת הערעור, ודי בכך כדי לדחותה, אך גם לגופה של טענה, אני סבור כי אין מקום לקבלה. המערערת הסבירה כי הקובץ שהועבר לידי המשיב הוא המחשה גרפית אשר "נוצרת על ידי המערכת לפי הפרמטרים המבוקשים, היא אוטומטית ואוטנטית". משכך, גם הקובץ מושא הערעור נוצר על ידי מערכת ה-FOQA. ההבחנה בין החומרים הגולמיים ובין החומרים המשניים – שניהם מופקים על ידי אותה המערכת ובאופן אוטומטי – היא אפוא הבחנה מלאכותית. משכך, איני סבור כי יש בכוחם של 90 הימים כדי להוביל לשינוי באופן החלת החוק וקבלת עמדתו של המשיב תעמוד בניגוד לכוונת המחוקק להגביל את השימוש בקובצי ה-FOQA באשר הם בהליכים משפטיים. 8. משעברנו את משוכת ה"הקלטה" אנחנו נכנסים לגדרו של סעיף 141(ב) לחוק. לשם כך, אביא לפנינו את נוסח הסעיף במלואו: חיסיון ואי-קבילות של הקלטות 141. [...] (ב) הקלטה לא תימסר ולא תתקבל כראיה במשפט ולא תשמש בהליך משמעתי, בהליך מינהלי או בהליך לפי פרק י' כלפי עובד טיס או איש צוות, אלא אם כן מצא בית המשפט כי הצורך לגלות את ההקלטה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה, בשל השפעת הגילוי על החקירה הבטיחותית או על חקירות בטיחותיות עתידיות, בארץ או בעולם; ואולם הוראות סעיף קטן זה לא יחולו על הקלטת תקשורת קרקע-אוויר או תקשורת קרקע-קרקע בין בני אדם המעורבים בהפעלת כלי טיס, ועל הקלטת נתוני טיסה, לעניין מסירתן וקבלתן כראיה ולעניין שימוש בהן בהליכים אלה: (1) הליך פלילי; (2) ערר לפי סעיף 39; (3) עתירה מינהלית או ערעור מינהלי על החלטות לפי חוק זה לפי חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000; (4) הליך מינהלי או הליך לפי פרק י' כלפי עובד טיס או איש צוות. סעיף 141(ב) טומן בחובו מספר הוראות וחריגים להן, וכדי להבין כיצד הוא פועל בענייננו, עלינו להידרש לכל אחד מחלקיו. למעשה, עסקינן בשלושה חלקים: ברישא, שלושה איסורים ("לא תימסר", "לא תתקבל כראיה במשפט" ו"לא תשמש"); במציעתא, חריג בדמות נוסחת איזון לגבי הגילוי ("אלא אם"); ובסיפא, חריג לעניין סוגי הליכים ("ואולם"). הרישא – שלושה איסורים 9. ראשיתו של סעיף החוק קובעת שלושה איסורים לפיהם הקלטה "לא תימסר", "לא תתקבל כראיה במשפט" ו"לא תשמש". הנה כי כן, המחוקק התייחס לחיסיון ולאי קבילות בדיבור אחד, כאשר המילה "מסירה" עניינה בהוראת חיסיון הגם שלא נעשה שימוש מפורש במילה "חיסיון" בסעיף עצמו, זאת להבדיל מכותרת הסעיף (והשוו לסעיף 23(ב) לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 הקובע כי "תוכן הדיונים שהתקיימו בועדת הבקרה והאיכות, הפרוטוקול, כל חומר שהוכן לשם הדיון ושנמסר לה, סיכומיה ומסקנותיה, יהיו חסויים בפני כל אדם לרבות המטופל הנוגע בדבר ולא ישמשו ראיה בכל הליך משפטי"; ולסעיף 539א(ב) לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 שבו נקבע לעניין תחקיר צבאי כי "(1) הדברים שהושמעו בתחקיר, פרוטוקול התחקיר, כל חומר אחר שהוכן במהלכו, וכן הסיכומים, הממצאים והמסקנות (להלן – חומר התחקיר), לא יתקבלו כראיה במשפט [...] (2) חומר התחקיר יהיה חסוי בפני כל אדם [....]"). לצד הוראת החיסיון, קבע המחוקק כי ההקלטה אף "לא תתקבל כראיה", קרי, מדובר בהוראת קבילות. אשר על כן, המחוקק מצא לקבוע בהוראת חוק אחת הן חיסיון והן אי-קבילות, כפי שעולה גם מכותרת הסעיף. 10. המשותף לחיסיון ולאי-הקבילות הוא שמדובר באמצעים שנועדו "להרחיק מהזירה ראיות מסוימות" (יצחק עמית חסיונות ואינטרסים מוגנים – הליכי גילוי ועיון במשפט האזרחי והפלילי 389 (2021) (להלן: עמית חסיונות)). יחד עם זאת, מדובר באמצעים שפועלים באופן שונה זה מזה: "על מנת להמחיש את ההבדל בין אי-קבילות לבין חיסיון נחזור לדוגמת המגירה. הטענה לחיסיון משמעה כי ראיה מסוימת מונחת במגירה של בעל הדין, והוא מבקש להותיר אותה בחשכת המגירה מבלי שתיחשף לעיני יריבו ולעיני בית המשפט [...]. מוסד אי-הקבילות מטרתו אחרת – למנוע את הגשת הראיה לבית המשפט, כך שבית המשפט לא יוכל לבסס ממצא עובדתי על סמך אותה ראיה בלתי קבילה" (שם, בעמ' 392-391). 11. חיסיון ואי-קבילות יכולים לדור ביחד אולם אין בכך הכרח. המקרה אולי המובן מאליו הוא כאשר ראיה קבילה חוסה תחת הוראת חיסיון. אולם גם ההפך עשוי להתקיים – מסמך שאינו קביל יכול ויהיה חייב בגילוי בין הצדדים לבין עצמם. דהיינו, אי-קבילות אין משמעה חיסיון, ואי-קבילותו של מסמך בפני בית המשפט אינה מחסנת אותו מפני חשיפתו לצד שכנגד. במילים אחרות, במצב דברים שבו יש הוראת אי-קבילות אך אין חיסיון, אומנם לא ניתן יהא להשתמש במסמך כראיה בהליך המשפטי, אך המסמך לא יהא חסוי ובעל הדין שכנגד יהא רשאי לעיין בו (ראו, לדוגמה, רע"א 6546/94 בנק איגוד בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מט(4) 54, 65-64 (1995); רע"א 4999/95 ALBERICI INTERNATIONAL שותפות רשומה זרה הרשומה בישראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 39, 44 (1996); רע"א 637/00 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אברת סוכנויות ביטוח, פ"ד נה(3) 661 (2001); עע"ם 6013/04 מדינת ישראל משרד התחבורה נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד ס(4) 60, 82-81 (2006); רע"א 9728/04 עצמון נ' חיפה כימיקלים בע"מ, פ"ד נט(3) 760 (2005). עוד על ההבחנה בין אי-קבילות לבין חיסיון ולדוגמאות להוראות אי-קבילות בחקיקה ראו עמית חסיונות, בעמ' 404-389; להוראות החיסיון ואי-הקבילות בנושא שלפנינו, ראו בפרק שעניינו "תאונות אוויריות וחוקר ראשי על פי חוק הטיס" בעמ' 984-975). המציעתא – נוסחת האיזון 12. "אלא אם כן מצא בית המשפט כי הצורך לגלות את ההקלטה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה [...]". נוסחת האיזון מגיעה לאחר שלושת האיסורים שהסעיף מונה. אכן, כפי שטוען המשיב, בין שלושת האיסורים מופיעה ו' החיבור. לכן, לשיטתו נוסחת האיזון משמשת כחריג לכלל האיסורים, דהיינו, מייצרת הן חיסיון יחסי הן אי-קבילות יחסית. לטעמי, המסקנה המתבקשת היא אחרת. 13. המילה "גילוי" משמשת כמילת הנגדה להוראת החיסיון ולה בלבד. זו הנוסחה שבה משתמש המחוקק בהוראות החיסיון היחסי הפזורות בחקיקה (השוו, לדוגמה, להוראות החיסיון בסעיפים 50-49ב לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). בעוד שחיסיון יחסי הוא הסדר מוכר ושכיח בהסדרי החקיקה השונים (להבחנה בין חיסיון מוחלט לחיסיון יחסי ראו עמית חסיונות, בעמ' 383-381), אי-קבילות יחסית שכיחה פחות, ולרוב עניינה בהחרגת סוגי הליכים מסוימים שבהם החומרים יהיו קבילים (ראו, למשל, סעיף 539 לחוק השיפוט הצבאי שנזכר לעיל; סעיף 25(ב) לחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000). למעשה, ככל שידיעתי מגעת, מצאתי כי ישנה הוראה סטטוטורית אחת הקובעת אי-קבילות יחסית בעלת נוסחת איזון בדומה לענייננו, והיא הוראת סעיף 13(א) לחוק האזנת סתר, התשל"ט-1979 (להלן: חוק האזנת סתר): ראיות 13.(א) דברים שנקלטו בדרך של האזנת סתר בניגוד להוראות חוק זה או להוראת סעיף 2א לחוק חסינות חברי הכנסת, לא יהיו קבילים כראיה בבית משפט, אלא באחד משני אלה: [...] (2) בהליך פלילי בשל פשע חמור, אם בית משפט הורה על קבילותה לאחר ששוכנע, מטעמים מיוחדים שיפרט, כי בנסיבות הענין הצורך להגיע לחקר האמת עדיף על הצורך להגן על הפרטיות. [...] הוראה דומה, אך לא זהה, אנו מוצאים בסעיף סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, הקובע כי "חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראיה בבית משפט, ללא הסכמת הנפגע, זולת אם בית המשפט התיר מטעמים שיירשמו להשתמש בחומר, או אם היו לפוגע, שהיה צד להליך, הגנה או פטור לפי חוק זה". אולם, יש לעמוד על מספר הבדלים בין שתי הוראות אלה ובין ההוראה הנדונה בענייננו. ראשית, יש להבחין בין אי-קבילות סטטוטורית המשקפת מדיניות של המחוקק (למשל, חשש מ"אפקט מצנן"); ובין אי-קבילות במשמעותה הרחבה בדיני ראיות, הנוגעת לכללי פסילה "עובדתיים" (מידע שיש ספק בנוגע למהימנותו) או לכללי פסילה "ערכיים", קרי, מידע שיש למנוע בו שימוש בשל הדרך שבה הושג (עוד על כך ראו עמית חסיונות, בעמ' 389, 393-392). בעוד שסעיף 13(א) לחוק האזנת סתר עניינו בכלל פסילה ערכי, הרי שסעיף 141(ב) לחוק הטיס עניינו באי-קבילות סטטוטורית. שנית, יש לעמוד על ההבדל הלשוני בין שני הסעיפים. כאשר המחוקק מתייחס באופן מפורש "להסרת" אי-הקבילות, לשון הסעיף קובעת כי בית המשפט יורה על קבילותה. לעומת זאת, לשון הוראת סעיף 141(ב) משתמשת בפועל "לגלות", וכפי שעמדתי על כך לעיל, פועל זה משמש כהנגדה לחיסיון. 14. פרק ז' לחוק הטיס עניינו ב"חקירת אירוע בטיחותי", המוגדר כ"תאונת טיס או תקרית טיס לרבות תקרית חמורה". כהגדרתם בסעיף 103 לחוק, הוא סעיף ההגדרות בפרק זה: הגדרות – פרק ז' 103. בפרק זה – [...] "תאונת טיס" – אירוע הקשור בהפעלת כלי טיס, שהתרחש בזמן הפעלה של כלי הטיס, ובמהלכו אירע אחד מאלה, הכל כפי שקבע השר לפי סעיף 129(3): (1) אדם נהרג או נפצע פציעה קשה; (2) נגרם לכלי הטיס נזק חמור או כשל מבני; (3) כלי הטיס נעדר או שלא ניתן להגיע אליו; לעניין זה, ייחשב כלי טיס נעדר אם לא נמצאו שבריו והחיפושים הרשמיים אחריו הופסקו על ידי הגורם המוסמך לכך במדינת האירוע; "תקרית טיס" – אירוע שאינו תאונת טיס, הקשור בהפעלת כלי טיס, שהתרחש בזמן הפעלה של כלי הטיס והשפיע או עלול היה להשפיע על בטיחות הפעלתו; "תקרית חמורה" – תקרית טיס בנסיבות המצביעות על כך שהייתה הסתברות גבוהה לכך שתתרחש תאונת טיס; סימן ו' לפרק ז' קובע הוראות כלליות לגבי הפרק, וסעיף 123(ב) לחוק, שעניינו בחומרי הגלם ששימשו להכנת הדו"ח הסופי של חקירה בטיחותית, קובע הוראת אי-קבילות וחיסיון בדיבור אחד: חיסיון ואי-קבילות של חומר חקירה בטיחותית 123. [...] (ב) חומר חקירה בטיחותית לא יימסר ולא יתקבל כראיה במשפט ולא ישמש בהליך משמעתי, בהליך מינהלי או בהליך שנוקט מעסיק כלפי עובדו. המשיב טוען כי כאשר המחוקק היה מעוניין לקבוע אי-קבילות מוחלטת הוא ידע לעשות כן, והפנה לסעיף 124 לחוק הטיס, המתייחס לדוח הסופי של חקירה בטיחותית. ברם, איני סבור כי יש בהוראה זו כדי לתמוך בטענת המשיב. סעיף 124, כמו סעיפי אי קבילות רבים בחקיקה, כולל הוראה של אי-קבילות בלבד, תוך החרגה של סוגי הליכים: אי-קבילות הדוח הסופי 124. (א)הדוח הסופי לא יתקבל כראיה במשפט, למעט בערר לפי סעיף 39, בעתירה מינהלית או בערעור מינהלי על החלטות לפי חוק זה לפי חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, ולא ישמש בהליך שנוקט מעסיק כלפי עובדו, ולעניין הליך כלפי עובד טיס לפי סעיף 38 – לא ישמש אלא בהתקיים הנסיבות כאמור בסעיף 138(ב). סעיף 124 לחוק דווקא מחזק את ההנחה כי ככלל, הסדר אי-קבילות פועל באופן מוחלט, ללא נוסחת האיזון הנוהגת לגבי חיסיון יחסי. משכך, עודני סבור כי נוסחת האיזון בסעיף 141(ב), עניינה בחיסיון בלבד. 15. לסיכום חלק זה. אין לכחד כי ניתן היה לנסח את סעיף 141(ב) בצורה בהירה יותר. אולם, לדעתי המסקנה המתבקשת היחידה היא כי את נוסחת האיזון שנקבעה בסעיף יש לייחס אך ורק להוראת החיסיון, להבדיל מהוראת אי הקבילות. הסיפא – חריג ההליכים 16. בסיפא של הסעיף נכתב "ואולם הוראות סעיף קטן זה לא יחולו", כלומר, הסיפא מחריגה את תחולתו של כל סעיף 141(ב) לחוק לעניין מסירה (חיסיון) וקבלה כראיה (קבילות). זאת, ביחס לסוגי הקלטות מסוימים וביחס לסוגי הליכים מסוימים. דהיינו, ככל שמדובר באחת מן ההקלטות המנויות בסיפא ובאחד מההליכים המנויים בסיפא, לא יחולו הוראות החיסיון ואי-הקבילות. צודקת המערערת בטענתה כי בסיפא מנויה גם "הקלטת נתוני טיסה" וכי אין חולק שקובץ ה-FOQA נחשב להקלטת נתוני טיסה, כפי שעמדתי על כך לעיל. אולם, סוג ההקלטה הוא רק חלק אחד במשוואה על מנת שהסיפא תחול בענייננו. החלק השני הוא כי עניין לנו באחד מארבעת ההליכים המנויים בסיפא (הליך פלילי; ערר על החלטה בעניין רישיון עובד טיס; עתירה או ערעור מינהלי על החלטות לפי חוק הטיס; והליך מינהלי שעניינו עיצום כספי כלפי עובד טיס או איש צוות), בעוד שענייננו בהליך אזרחי של תביעת נזקי גוף, כך שאיננו נכנסים בגדרי החריג. המערערת מפרשת את הסיפא של סעיף 141(ב) כך שלא ניתן לשקול שיקולי צדק במסגרת נוסחת האיזון להסרת החיסיון. מבלי לטעת מסמרות, אני סבור כי משמעות החריג היא כי במסגרת ארבעת סוגי ההליכים שפורטו בסיפא של הסעיף, ההקלטה לא חסויה וקבילה. מכל מקום, איננו נדרשים לסוגיה זו, באשר עניינה של התביעה האזרחית שבפנינו אינו נופל לגדרם של ארבעת סוגי ההליכים המנויים בסיפא של הסעיף. הקלטה לא חסויה אך לא קבילה 17. לאחר שעמדנו על הוראת סעיף 141(ב) לחוק, הגיעה העת להכריע בשאלה העומדת לפתחנו – מה דינו של הקובץ שהועבר לידי המשיב. 18. לעניין הקבילות. עמדתי לעיל על כך שנוסחת האיזון המנויה בסעיף עניינה בהסדר החיסיון ולא בהסדר הקבילות. משקבענו כי הקובץ נכלל בהגדרה של "הקלטה" לפי סעיף 141(א) לחוק, הרי שחלה לגביו הוראת סעיף 141(ב) ועל כן הוא אינו קביל כראיה במשפט. 19. אולם, קבילות לחוד וחיסיון לחוד. לעמדת המערערת, יש להעדיף את הרציונל העומד מאחורי החיסיון, שמירה על תחקירי אמת אפקטיביים של אירועי בטיחות בטיסות, על פני גילויו של הקובץ. דעתי כדעתו של בית משפט קמא. ביום 23.11.2022 התקבלה בקשת המשיב לעיין בתחקיר חרף טענת המערערת לחיסיון המסמך, ונקבע כי זכותו של המשיב לניהול ההליך ב"קלפים פתוחים" גובר. התחקיר מתייחס באופן מפורש לקובץ ה-FOQA ומשכך למשיב זכות לקבל גם את חומרי הגלם שעליהם התבסס התחקיר (השוו לרע"א 4385/04 פרוך נ' בית החולים מוקאסד ‏(‏21.8.2007‏)‏ שם נקבע ‏כי יש לגלות מסמך רפואי שעמד בבסיס חוות דעת רפואית שהוגשה במסגרת ההליך). כמו כן, אני סבור כי כאשר מדובר בפלט אוטומטי של נתונים שלא עבר עיבוד הרי שהחשש לאפקט מצנן ולפגיעה בתחקירי אמת אפקטיביים קָטֵן, ובהתאם, עוצמת החיסיון נחלשת. זאת ועוד. ברגיל, יש להתייחס לחיסיון כאל מסמך הנמצא במגירה של אחד מבעלי הדין "והוא מבקש להותיר אותה בחשכת המגירה מבלי שתיחשף לעיני יריבו" (עמית חסיונות, עמ' 392). גילוי וחיסוי בין הצדדים הם אפוא תרתי דסתרי, ובמקרה דנן, המסמך המדובר נחשף על ידי המערערת כלפי המשיב (גם אם בטעות כטענתה). ובכלל, חיסיון כשמו כן הוא, זכות-יתר (Privilege) וצד רשאי לוותר על החיסיון, ולעיתים צד מאבד את זכותו לטעון לחיסיון גם מאחר שחטא בחוסר תשומת לב, למשל, כאשר צד אינו מתנגד במועד במהלך הדיון להצגת ראיה חסויה. לא כך לגבי אי-קבילות ראיה, וגם מקום שבו חומר בלתי קביל נחשף בטעות או שלא כדין, הוא לא מאבד בשל כך את תכונת אי-הקבילות, ככל שקיימת הוראת אי-קבילות. 20. לכן, הן בשל נוסחת האיזון שנתונה לשיקול דעת בית המשפט; הן מאחר שהחומר נזכר בתחקיר שהועבר למשיב; והן מאחר שהקובץ נחשף ממילא זה מכבר לעיני המשיב – הקובץ לא חסוי. אולם, הגם שהחיסיון בר הסרה, הקובץ אינו קביל בבית משפט. נוכח קביעותיי אלו, איני רואה טעם להידרש לטענות המערערת ביחס לאמנת שיקגו ולהסכם. סוף דבר 21. סיכומו של דבר, שהבקשה מתקבלת במובן זה שהקובץ לא חסוי אולם לא ישמש כראיה במשפט. בנסיבות העניין, ראיתי לנכון כי כל צד יישא בהוצאותיו. ניתן היום, י"ד אדר תשפ"ו (03 מרץ 2026). יצחק עמית נשיא