8 בבית המשפט העליון עפה"ג 62771-04-25 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופט חאלד כבוב כבוד השופטת רות רונן המערער: היתאם אלגרגאוי נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי, מיום 18.3.2025, בת"פ 24819-03-23, שניתן על-ידי השופט י' עדן בשם המערער: עו"ד דוד יפתח; עו"ד דן ענבר בשם המשיבה: עו"ד עידית פרג'ון; עו"ד בנימין משה; עו"ד איילת קדוש פסק-דין המשנה לנשיא נעם סולברג: ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי באר שבע, מיום 18.3.2025, בת"פ 24819-03-23 (סגן הנשיא י' עדן), שבו נגזרו על המערער 12.5 שנות מאסר בפועל, לצד עונשים נלווים. הליכים קודמים ביום 12.3.2023, הוגש נגד המערער כתב אישום, המייחס לו ריבוי עבירות של נשיאה והובלת נשק וירי מנשק חם, לפי סעיפים 144(ב) ו-340א(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק או חוק העונשין); וכן עבירות של החזקת סכין שלא כדין והפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיפים 186(א) ו-275 לחוק העונשין. עבירות הנשק פורטו ב-5 אישומים, שעסקו בתוכן שנִצפּה בהתאמה ב-5 סרטונים. הסרטונים צולמו במועדים בלתי-ידועים, והועלו לרשת החברתית אינסטגרם על-ידי גורם או גורמים בלתי-ידועים. ב-4 מן הסרטונים, כך לפי כתב האישום, תועד המערער כשהוא מבצע ירי מרובה M16 "בשטח חולי" או ב"רחבת עפר"; ובסרטון אחר, צולם הלה יורה מרובה קלצ'ניקוב במהלך נסיעה במכונית. באישום הנוסף, בהחזקת סכין ובהפרעה לשוטר, תוֹאר אירוע מיום 13.2.2023, שבמסגרתו כוח משטרתי שסייר ביישוב שגב שלום הבחין במערער יושב במכונית ומסתיר סכין בין רגליו. בעקבות זאת, ניגשו השוטרים אל המערער וביקשו שימסור להם את שמו, אך זה הזדהה לפניהם בשם שקרי. ביום 19.1.2025, הרשיע בית המשפט את המערער בכלל האישומים, זולת האישום שעניינו ירי ממכונית, משנקבע כי לא ניתן לקבוע מעבר לספק סביר כי האדם המתועד בסרטון הוא המערער, וכי החפץ המתועד הוא אכן נשק – ולא חיקוי. בגזר הדין קבע בית המשפט המחוזי, בהתאם להסכמת הצדדים, מתחם ענישה כולל לעבירות הנשק, לצד מתחם נפרד לאישום נשיאת הסכין וההפרעה לשוטר. בקביעת מתחם הענישה לעבירות הנשק, פתח בית המשפט בהדגשת החומרה שבעבירות הללו – הפוגעות בערך חיי האדם, בשלמות הגוף ובביטחון הציבור – וציין את מגמת ההחמרה העקבית בענישה עליהן. בהמשך לכך קבע, כי בשים לב לריבוי העבירות, לסוג הנשק ולמסוכנותו, כמו גם לעובדה שבוצע ירי, להבדיל מהחזקה של נשק 'בלבד' – הרי ש"נסיבות ביצוע עבירות הנשק ע"י [המערער] חמורות, ויש לומר שהן ברף גבוה של חומרה". עם זאת, נקבע כי בהעדר קביעה עובדתית באשר למועד ביצוע העבירה, אין להחיל על המערער את הוראות חוק העונשין (תיקון מס' 140 – הוראת שעה), התשפ"ב-2021, שבגדרן נקבעו עונשי מינימום בגין נשיאה והובלת נשק. על רקע האמור, ולאחר שנתן דעתו על מדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים, אימץ בית המשפט את עמדת המשיבה, שלפיה מתחם הענישה בעבירות הנשק נע בין 10 ל-14 שנות מאסר. גם לגבי עבירות נשיאת הסכין וההפרעה לשוטר במילוי תפקידו אומצה עמדת המשיבה, ונקבע כי מתחם הענישה עומד על טווח שנע בין מספר חודשים לבין שנת מאסר תמימה. בגזירת העונש בתוככי המתחמים, עמד בית המשפט המחוזי על העבר הפלילי המכביד של המערער – הכולל מאסרים בפועל, לרבות בגין עבירות נשק – כמו גם על סירובו לקחת אחריות על מעשיו. בנסיבות אלו, נקבע כי אין מקום לסטות ממתחם הענישה משיקולי שיקום, וכי יש לתת מקום מרכזי בגזירת העונש לשיקולי הרתעת היחיד והרבים. בהמשך לכך, דחה בית המשפט את הטענה, שיש להפחית מעונש המערער, בשל העובדה שנחקר עוד בשנת 2020 בנוגע לחלק מהסרטונים, והוחלט בעת ההיא לסגור את התיק מחוסר ראיות; זאת, משנקבע כי פתיחת התיק מחדש, לאחר שהתקבלה החלטה עקרונית להסיט משאבים לחקירת עבירות נשק – אינה פוגעת בהגינות ההליך. על רקע האמור, גזר בית המשפט, עונש כולל של 12 שנות מאסר בפועל, לצד עונשים נלווים. כמו כן, הופעל עונש מאסר מותנה של חצי שנה, אשר נגזר על המערער ביום 12.4.2021, בת"פ 38271-03-19, ונקבע כי זה ירוצה במצטבר. המערער לא השלים עם תוצאה זו, ומכאן הערעור שלפנינו. אציין, כי בתחילה הופנה הערעור אף כלפי הכרעת הדין, אך בתום הדיון שהתקיים לפנינו ביום 26.1.2026, חזר בו המערער מערעורו על הכרעת הדין. נותרנו אפוא עם הערעור על גזר הדין לבדו, ובו עלינו להכריע. עיקרי טענות הצדדים טענתו העיקרית של המערער בכתובים, שעליה שב בדיון על-פה, היא שהעונש שנגזר עליו מחמיר "באופן קיצוני", ואינו עומד בהלימה לחומרת מעשיו. בהקשר זה נטען, כי בניגוד לפסיקה שנסקרה על-ידי בית המשפט המחוזי, המתייחסת לעבירות נשק שבוצעו בזיקה לסכסוכים עברייניים ולניסיונות פגיעה באנשים וברכוש, העבירות שבהן הורשע המערער בוצעו הרחק מבני אדם וממקומות ישוב, תוך החזקה "רגעית" של הנשק. מבלי להמעיט מחומרת המעשים, נטען כי בניגוד לדברי בית המשפט המחוזי, "אין זה מן המקרים ברף החומרה הגבוה" – ולפיכך אין הצדקה לעונש המחמיר שהוּשת. מנגד, בדיון שהתקיים לפנינו סמכה ב"כ המשיבה את ידיה על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, תוך שהזכירה את מסוכנותן הרבה של עבירות נשק, וכן את היד הקשה שנוהג בה בית משפט זה לגביהן. עוד עמדה ב"כ המשיבה על החומרה היתרה הגלומה במעשי המערער, "כאשר מדובר על מי שארבע פעמים חוטא", גם "חוזר ועושה דבר שהוא מכת מדינה". בתגובה לטענה, כי ביצוע הירי בשטח פתוח מפחית מחומרת העבירות, נטען כי נגזרו לא אחת עונשי מאסר ממושכים בעבירות נשק, גם כאשר לא נכללה בהרשעה עבירת ירי מנשק חם באזור מגורים, המעוגנת בסעיף 340א(ב)(1) לחוק העונשין. בנסיבות אלו, ובשים לב לעבר הפלילי ה'עשיר' של המערער, נטען כי העונש שנגזר – הולם, גם נדרש. דיון והכרעה אקדים אחרית לראשית: בתום הדיון מיום 26.1.2026, סברנו כי העונש שנגזר על המערער – חמור יתר על המידה. הצענו לצדדים כי יסכימו להפחתה של 3 שנים, כך שעונשו של המערער יועמד על 9 שנות מאסר לריצוי בפועל; הצעתנו נדחתה על-ידי המערער. כעת, לאחר ששבתי ועיינתי בכתובים, גם נתתי דעתי על הטענות שנטענו על-פה ושקלתי את הדברים בשנית, סבורני כי יש הצדקה להפחית את העונש אף מעבר להצעתנו, כך שזה יועמד על 7 שנות מאסר לריצוי בפועל. זאת, כאשר עונש המאסר המותנה של חצי שנה ירוצה במצטבר, בהתאם לקביעתו של בית המשפט המחוזי, ויתר רכיבי העונש יעמדו על כנם. משהצגתי את עמדתי באשר לשורת הדין – אפרט את נימוקיי. על החומרה הנודעת לעבירות הנשק אין צורך להכביר מילים. איסורים אלו נועדו להגן על הערכים החברתיים של שמירה על חיי אדם ושלמות הגוף, כמו גם על הסדר הציבורי, לבל יופרעו אלה "על ידי איש האוחז באקדח, ברובה, או בתת-מקלע" (ע"פ 147/21 מדינת ישראל נ' ביטון, פסקה 7 ‏(‏14.2.2021‏). ראו גם: ע"פ 7971/23 אגבאריה נ' מדינת ישראל, פסקה 12 ‏(‏26.5.2024‏)). בהקשר זה הודגש, כי החומרה שבעבירות נשק אינה מתמצה בעבירות גופן, שכן "הן עלולות לשמש כר פורה לביצוען של עבירות נוספות בידי מי שנטל את הנשק באופן בלתי חוקי" (עפ"ג 42205-06-25 קיס נ' מדינת ישראל, פסקה 9 ‏(‏26.11.2025‏) (להלן: עניין קיס); כן ראו: ע"פ 5522/20 חלייחל נ' מדינת ישראל, פסקה 7 ‏(24.2.2021‏) (להלן: עניין חלייחל)). בשים לב לתדירותן הגוברת של עבירות הנשק, שנעשו לרעה חולה הפושה במחוזותינו, עמד בית משפט זה על הצורך במדיניות ענישה מרתיעה ומחמירה, על מנת לשדר מסר ברור וחד: "שומר נפשו ושלומו – ירחק מעבירות הנשק באשר הן, קלות כחמורות" (ע"פ 78/21 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 ‏(‏26.7.2022‏)‏). בראי האמור עד כה, ברי כי מעשי המערער – קשים וחמורים. הלה נשא רובה סער טעוּן, וביצע בו ירי. בכך סיכן את סביבתו, והפר את הסדר הציבורי ברעש מחריש אוזניים, המעורר מורא ופחד בקרב שומעיו. לא זאת בלבד: המערער חזר ושנה במעשים אלו – לא פעם, לא פעמיים ולא שלוש, כי אם ארבע פעמים: "תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְתַחַת אַרְבַּע לֹא תוּכַל שְׂאֵת" (משלי ל, כא; וראו גם: עמוס, פרקים א-ב). הוראות החוק, כך עולה מן המעשים שביצע, היו בעיניו למרמס. אולם, ומבלי להקל ראש בחומרת הדברים, נדמה כי בדברי המערער, שלפיהם יש ליתן משקל לכך שמעשיו בוצעו בשטח פתוח, להבדיל מאיזור מגורים וסביבת בני אדם – טעם של ממש. זאת, בשים לב לכך שבנסיבות אלה, "הנזק שהיה צפוי להיגרם מביצוע העבירה" (סעיף 40ט(א)(3) לחוק העונשין), ומידת הפגיעה בערכים החברתיים – שמירה על חיי אדם, שלמות הגוף, והסדר הציבורי – פּחוּתה. ניתן לתאר זאת גם מצידו השני של המטבע: כאשר אדם נושא נשק בטבּורהּ של עיר, ויורה בקרבת אחרים, מידת הסיכון לחיי אדם ולשלמות הגוף, וכן מידת ההפרעה לסדר הציבורי – הן גבוהות בשיעור ניכר; כמדומני, כי הדברים ברורים (ברוח קרובה, נפסק כי בקביעת מתחמי ענישה בעבירות נשק, יש ליתן ביטוי לסוג הנשק, שכן הוא הקובע "את פוטנציאל הנזק הכרוך במעשה העבירה" (ע"פ 1323/13 חסן נ' מדינת ישראל, פסקה 10 ‏(‏5.6.2013‏); ראו גם: ע"פ 5813/21 ג'בארין נ' מדינת ישראל, פסקה 15 ‏(‏31.5.2022‏)‏). עקרונות אלו, כבר באו לידי ביטוי במדיניות הענישה של בית משפט זה, שבגדרה לא פעם, בעבירות של נשיאת נשק וירי מנשק חם, נלקחת כשיקול לחומרה נסיבה של ביצוע העבירות בקרבת בתי מגורים ובסמיכות לאנשים (זאת, גם כאשר נסיבות אלו אינן מתבטאות בהרשעה בעבירת ירי באזור מגורים או ירי שיש בו כדי לסכן חיי אדם לפי החלופות המנויות בסעיף 340א(ב) לחוק. ראו: ע"פ 4519/24 מדינת ישראל נ' בוקאעי, פסקה 10 ‏(‏8.5.2025‏); ע"פ 6753/23 נזאר נ' מדינת ישראל, פסקה 11 ‏(‏1.4.2024‏) (להלן: עניין נזאר); ע"פ 3169/21 מדינת ישראל נ' אגבאריה, פסקה 8 ‏(‏21.6.2021‏)). לפיכך, בהיעדר נסיבות כאמור, או נסיבות מחמירות אחרות מסוגן – נראית מוקשית קביעת בית המשפט המחוזי, שלפיה עסקינן ברף החמור של עבירות הנשק. בהמשך לכך, גם במסגרת סקירת מדיניות הענישה הנוהגת, הפנה בית המשפט המחוזי להרשעות בעבירות נשק שבוצעו בזיקה לסכסוכים עברייניים; בקִרבה לבתי מגורים; ובמטרה להטיל אימה ולפזר התקהלויות – נסיבות הנזקפות לחומרה, כאמור, ואלה נפקדות בעניין שעל הפרק (בין היתר, ראו: ע"פ 2602/23 אבו ואדי נ' מדינת ישראל, פסקה 1 ‏(‏7.11.2023‏); עניין נזאר, פסקה 1‏). מכלל המתואר עולה אפוא, כי בדברי המערער, שלפיהם ישנן נסיבות חשובות בביצוע העבירה, שלא ניתן להן משקל הולם במלאכת גזירת העונש – יש ממש. ברם, כידוע, בהצבעה על משגים שנפלו בגזר דין, אין כדי להצדיק את התערבותו של בית משפט זה, ולשם כך נדרש להראות כי שורת העונש הסופית – שגויה (ראו, מִנִי רבים: ע"פ 3623/21 אבו עאנם נ' מדינת ישראל, פסקה 9 ‏(‏4.11.2021‏); ע"פ 6160/21 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 13 ‏(‏18.7.2022‏)). בהקשר זה, טוענת ב"כ המשיבה, בעיקרו של דבר, כי ריבוי העבירות שבהן הורשע המערער, הוא אשר מקנה למעשיו חומרה יתרה, כך שהעונש שהוטל עליו – מוצדק. לשיטתה, הגם שבית המשפט המחוזי לא ציין את העונש הראוי עבור אישום בודד (כזכור, הוגש אישום נפרד בהתייחס לכל סרטון ירי של המערער), הרי שעונש זה מצוי סביב 3 שנות מאסר; ומכיוון שהמערער הורשע ב-4 אישומים, עונש של 12 שנות מאסר משקף מכפלה ישירה של מספר העבירות שביצע, והולם היטב את חומרת מעשיו. עמדה זו – אין בידי לקבל. סעיף 40יג(ג) לחוק העונשין מורה, כי בגזירת עונש בריבוי עבירות, יתחשב בית המשפט "במספר העבירות, בתדירותן ובזיקה ביניהן", ובעשותו כן "ישמור על יחס הולם בין חומרת מכלול המעשים ומידת אשמו של הנאשם לבין סוג העונש, ואם גזר עונש מאסר – לבין תקופת המאסר שעל הנאשם לשאת". בהקשר זה נקבע, כי סעיף 40יג מקנה "שיקול דעת רחב לערכאה הגוזרת את דינו של הנאשם" (ע"פ 2626/13 אל צופי נ' מדינת ישראל, פסקה 15 ‏(‏6.1.2015‏)). עם זאת, בעוד ריבוי עבירות נשקל לחובת הנאשם, הרי שככלל, כאשר העבירות 'נבלעות' באירוע יחיד, אין לקבוע את הענישה כמכפלה ישירה של העונש שהיה מושת בגין עבירה בודדת (ראו: ע"פ 1261/15 מדינת ישראל נ' דלאל, פסקה 20 ‏(‏3.9.2015‏); נתנאל דגן ורות קנאי "ריבוי עבירות: אתגרים והצעת פתרונות לאור עקרון ההלימה" ספר אדמונד לוי 613, 618-617 (אוהד גורדון עורך 2017)). שאם לא כן, הרשעה ב-7 אישומים כדוגמת אלו בהן הורשע המערער, היתה מביאה לעונש של 21 שנות מאסר – עונש שאין ניתן להלום. משכך, אפילו אניח לטובת המשיבה, כי בגין אישום בודד ראוי היה להטיל על המערער עונש של 3 שנות מאסר – אין בכך כדי להצדיק את העונש הכולל שהוּשת בגזר הדין. עמדת המשיבה, ובהתאם גם גזר הדין של בית המשפט המחוזי – אף אינם עולים בקנה אחד עם מדיניות הענישה הנוהגת. כך, בפרשה שכללה הרשעה במעשי טרור חמורים, בעקבות קשירת קשר להוציא לפועל מתווה רצחני נגד יהודים, שבמסגרתה בוצעו גם עבירות של נשיאת נשק וירי מנשק חם, נגזרו 9 שנות מאסר (עפה"ג 20136-11-24 מחאמיד נ' מדינת ישראל ‏(‏19.6.2025‏)). ברי, כי מעשי המערער נופלים בחומרתם ממעשים אלו (והשוו שם, פסקה 16). בפרשה אחרת, שבמוקדהּ עמדה הרשעה בהסדר טיעון בריבוי עבירות סחר בתחמושת ובעבירת סחר בנשק, בהתאם לסעיף 144(ב2) לחוק העונשין (עבירות שעונשן המרבי הוא 15 שנות מאסר) – התערב בית משפט זה בגזר הדין, החמיר את העונש ב-21 חודשים, והעמידוֹ על 5 שנות מאסר. אולם, יש לציין כי שם נזקפו לזכות המשיב "תסקירים חיוביים של שירות המבחן" כמו גם "ביטויי הצער והחרטה שהביע", עד כי עלה חשש שמא ישלח יד בנפשו – מה שאין כן בענייננו (ע"פ 1586/24 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 3 ‏(‏12.11.2024‏)‏). במקרה נוסף, ערערה המדינה על קוּלת העונש, לאחר שהושתו 3 שנות מאסר בשל הרשעה ב-3 אישומים של עבירות נשק (ניסיון לסחר בתחמושת, החזקת נשק וביצוע ירי מנשק חם) ואישום נוסף בגין אירוע פריצה וגניבה. הערעור התקבל, תוך שצוין כי "המשיב ביצע עבירות נשק מכל הבא ליד", ו"אף לא נרתע מביצוע ירי באקדח מחוץ לחלון רכב בעוד שאחר מתעד את מעשיו [...] עד כדי כך לא חשש מאימת הדין". אחר זאת, העמיד בית משפט זה את עונשו של המשיב על 54 חודשי מאסר – דהיינו, 4.5 שנים – הגם שצוין כי לא מוּצתה חומרת הדין (ע"פ 2165/23 מדינת ישראל נ' בלאל (‏4.5.2023‏)). ודוק: למעט באישום אחד, עבירות הנשק באותו עניין בוצעו בזיקה לסחר בנשק, מה שכמובן מוסיף להן גוון של חומרה יתרה; וכמו כן, בהשוואה לעבירות הרכוש שנדונו שם, העבירות הנוספות בהן הורשע המערער דנן – נשיאת סכין והפרעה לשוטר במילוי תפקידו – פחותות בחומרתן. עוד אציין, כי בע"פ 4456/21 מדינת ישראל נ' אבו עבסה ‏(‏23.1.2022‏), שבו הורשע המשיב בעבירות החזקת והובלת נשק, כמו גם בעבירות סחר בנשק ובתחמושת, שנפרשו על פני 6 אישומים נפרדים – ערעור המדינה התקבל, והעונש הועמד על 6 שנות מאסר. התמונה, כך סבורני – ברורה, גם ללא דוגמאות נוספות; בשלל מקרים הקרובים לדנן, שבהם דוּבּר במעשים שחומרתם עולה על חומרת מעשי המערער שלפנינו – נגזרו עונשים קלים במידה לא מבוטלת מן העונש שנגזר על המערער. קשה אפוא לקבל את עמדת המשיבה, שלפיה עונש של 12 שנות מאסר הוא שהולם את המעשים. מן העבר השני, מדיניות הענישה הנוהגת כאשר מדובר במקרה בודד, מובילה למסקנה כי מעשיו של המערער מצדיקים עונש מאסר משמעותי, שלא פוחת מכמה וכמה שנות מאסר. כך, בע"פ 6068/21 מדינת ישראל נ' פקיה (19.12.2021), הורשע המשיב בנשיאת נשק וירי מנשק חם, לאחר שביצע ירי בחתונה. בית משפט זה הוסיף 11 חודשים על עונש המאסר שהטיל בית המשפט המחוזי, והעמידו על 25 חודשים, מבלי למצות את חומרת הדין. במקרה אחר, תואר כי המערער שהה במכונית, סמוך לבתי מגורים, כאשר בשלב מסוים בוצע ירי מהמכונית. בעקבות זאת, הורשע המערער בעבירת נשיאת נשק, ונגזרו עליו 3 שנות מאסר – עונש שאושרר על-ידי בית משפט זה (עניין חלייחל). על רקע כלל האמור, בהינתן ריבוי העבירות בהן הורשע המערער, אך בזוכרנו כי מעשיו מצויים ברף החומרה הנמוך של עבירות הנשק, סבורני כי יש לקבוע מתחם ענישה הנע בין 5 ל-7 וחצי שנות מאסר בפועל. מתחם זה מבטיח, מחד גיסא, ענישה משמעותית, המביאה לידי ביטוי את חומרת מעשי המערער, כמו גם את החזרתיות בביצועם; ומאידך גיסא, מקנה משקל הולם לנסיבות ביצוע העבירה, ועולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה הנוהגת. אשר לגזירת הדין בתוככי המתחם, ניכר כי בעניינו של המערער נדרשת ענישה מרתיעה, בשים לב לעברוֹ הפלילי, המלמד על העדר מורא מהדין, כמו גם על זלזול בחומרתן של עבירות הנשק (אציין, כי באמתחתו של המערער גם הרשעה – מלפני 15 שנים – בעבירת גרימת מוות ברשלנות, בעקבות התהפכות מכונית בה נהג בהיותו קטין; בעטיה, נגזרו עליו אז 6 חודשי מאסר). עוד יש לציין את העובדה שלא לקח אחריות על מעשיו, ואף לא הוגש תסקיר המלמד על אפשרות ממשית לשיקום. בנסיבות אלו, סבורני, כי יש לגזור את עונשו של המערער על צִדו הגבוה של מתחם הענישה, ולהעמידו על 7 שנות מאסר. הערה טרם חתימה: תוצאת הפסיקה כאן, הריהי הקלה משמעותית בעונשו של המערער. המעיין עלול אפוא לחשוב, כי גלום בדבר שינוי במדיניות הענישה המחמירה והמרתיעה בעבירות הנשק, אשר נעשו לחזון נפרץ במחוזותינו; ולא היא. אדגיש: עבירות הנשק עודן, להוותנו, 'מכת מדינה', וקביעה זו אינה זזה ממקומה (ראו, בין היתר: עניין קיס, פסקאות 11-9; עפ"ג 24825-03-25 אבו זראקי נ' מדינת ישראל, פסקה 8 ‏(3.8.2025‏)). ברי אפוא, כי על גורמי אכיפת החוק לפעול במרץ ובנחרצות למיגור התופעה, ועל בתי המשפט לגזור עונשים ההולמים את חומרת העבירות הללו. אף כאן, ירצה המערער עונש משמעותי וארוך; גם לאחר הפחתה ממשך המאסר – העונש כלל איננו קל (ראו בהקשר זה את ההשוואה הנ"ל לענישה שנגזרה במקרים אחרים). עלינו לזכור ולהזכיר: גם כאשר נדרשת ענישה מחמירה ומרתיעה, יש לוודא כי איננו חורגים מעקרון היסוד בדין הפלילי, לפיו עונשו של אדם – כחומרת מעשיו (ראו: סעיף 40ב לחוק העונשין). הדבר מוצדק אף במבט צופה עתיד ובראי שיקולים הרתעתיים: אֵלו מחייבים גם הם ענישה המבחינה בין חומרת עבירות, שבכוחה להכווין התנהגות באופן מיטבי (רות קנאי "שמירה על מידתיות בענישה: סוגיה חוקתית או פלילית" משפטים לה 147, 155 (2005)). אין לראות אפוא את פסק הדין כקורא להקלה בענישה בעבירות כגון דא; אדרבה ואדרבה, הקריאה הברורה, שמוסיפה להדהד את שנאמר לא מכבר, היא לעודד את גורמי אכיפת החוק להתמיד בשקידתם על מיצוי הדין עם כלל המעורבים בפשעי נשק ואלימות – כל אחד לפי חומרת מעשיו, תוך קידום מדיניות הרתעה אפקטיבית. אציע אפוא לחבריי, בנסיבות העניין שעל הפרק, להעמיד את עונש המאסר שהוטל על המערער על 7 שנות מאסר ועוד הפעלה במצטבר של חצי שנת מאסר על תנאי, כך שירצה בסך הכל 7 וחצי שנות מאסר. שאר רכיבי גזר הדין יעמדו בתוקפם. נעם סולברג משנה לנשיא השופט חאלד כבוב: אני מסכים. חאלד כבוב שופט השופטת רות רונן: אני מסכימה. רות רונן שופטת הוחלט על קבלה חלקית של הערעור על גזר הדין, לפי האמור בפסק דינו של המשנה לנשיא, נעם סולברג. ניתן היום, י"ד אדר תשפ"ו (03 מרץ 2026). נעם סולברג משנה לנשיא חאלד כבוב שופט רות רונן שופטת