4 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 69028-06-25 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת רות רונן העותר: מאיר כהן נגד המשיבות: 1. מדינת ישראל – שרת התחבורה והבטיחות בדרכים 2. נתיבי ישראל – החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד משה קמר בשם המשיבה 1: בשם המשיבה 2: עו"ד מיה ציפין עו"ד דוד כחלון; עו"ד גלית רובינשטיין פסק-דין השופט אלכס שטיין: עניינה של העתירה שלפנינו בבקשת העותר כי נורה על השבת חלק מהמקרקעין שהופקעו ממנו, אשר ממוקמים במחלף גדרה במפגש הכבישים 40 ו-7, ומוכרים גם כחלקה 71 וחלקה 72 בגוש 3873 (להלן: המקרקעין), לטובת הקמת מחלף והרחבת הכביש הקיים לכדי כביש בין-עירוני מהיר מספר 7. המדינה הפקיעה חלק מחלקה 71 ואת חלקה 72 בשלמותה, מכוח פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943. ההפקעות פורסמו בילקוט הפרסומים בשנת 1998 ובשנת 2007. עבודות הסלילה והפיתוח בוצעו על-ידי המשיבה 2, נתיבי ישראל – החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ (להלן: נתיבי ישראל), והסתיימו בשנת 2014, ובשנת 2018 נרשמו המקרקעין על שם המדינה. העותר עומד במסגרת עתירתו על השבת שטח של 2,766 מ"ר בצידה הצפוני של חלקה 71, ושטח של 519 מ"ר בצידה הצפוני-מזרחי של חלקה 72. לטענתו, שטחים אלה הינם שטחים פתוחים המצויים מחוץ לתחום הכביש והשוליים, ולכן הם לא נדרשו לצורך ביצוע העבודות בכביש. משכך הוא, טוען העותר כי לנוכח מיצוי המטרה הציבורית שלשמה בוצעה ההפקעה, ובהעדר צורך ציבורי קונקרטי ומיידי בשטחים אלה – יש להשיבם לבעלותו. העותר סבור כי יש לדחות את טענת המשיבות לפיה חלק מהמקרקעין מיועדים לצורך שדרוג וסלילת כביש 40. לשיטתו, המטרה הציבורית שלהגשמתה נעשית ההפקעה צריכה להיות ברורה וקונקרטית, ואילו ייעוד זה לא היה מוגדר בעת ההפקעה. עוד הוא מוסיף כי הרחבת כביש 40 עודנה בגדר פרויקט ערטילאי שלא ברור אם יצא לפועל. המשיבה 1, שרת התחבורה והבטיחות בדרכים, טוענת כי יש לדחות את העתירה על הסף בשל השיהוי הכבד בהגשתה. גם לגופו של עניין טוענת המשיבה 1 כי יש לדחות את העתירה בהיעדר עילה להתערבות בית המשפט. בעניין זה נטען כי כבר נעשה שימוש בחלק לא מבוטל מהמקרקעין שהופקעו לטובת הקמת המחלף והרחבת הכביש, ובימים אלה אף מקודם פרויקט להרחבת כביש 40 הכולל חלק אחר מהמקרקעין שהופקעו. משכך הוא, המשיבה 1 טוענת כי הפקעת המקרקעין נעשתה כדין לצורך תחבורתי מובהק, שעומד בעינו גם היום. המשיבה 2, נתיבי ישראל, סבורה אף היא כי יש לדחות את העתירה על הסף ולגופה. בין היתר, נטען כי החלטת ההפקעה היא החלטה מקצועית באופייה, בה בית המשפט לא נוהג להתערב. כמו כן, נטען כי המקרקעין מושא העתירה יועדו לצורך הרחבת כביש מספר 40, ולכן מתקיים הצורך הציבורי שבגינו הופקעו המקרקעין. עוד מוסיפה המשיבה 2 כי העותר חתם על כתבי וויתור בהם הצהיר כי הפיצויים ששולמו לו מהווים תשלום סופי בגין ההפקעה, וכי הוא מוותר על כל טענה או תביעה כנגד נתיבי ישראל בקשר להפקעה. המשיבה 2 טוענת אפוא כי העתירה הוגשה בחוסר תום-לב בניגוד להתחייבות העותר. דיון והכרעה לאחר עיון בכתובים אשר הונחו לפניי, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות. ראשית כל, העתירה הוגשה בשיהוי ניכר המצדיק את דחייתה (ראו: בג"ץ 12216-08-25 מנאסרה נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, פסקה 9 (22.10.2025)). כאמור לעיל, הודעות ההפקעה פורסמו בשנת 1998 ובשנת 2007; בשנת 2014 הסתיימו העבודות; ובשנת 2018 הסתיים הליך הרישום. העותר העלה טענותיו לראשונה אך בשנת 2025, בחלוף שנים רבות מפרסום הודעות ההפקעה, וכן 7 שנים לאחר שהמקרקעין עברו לידיה של המדינה באופן מוחלט – וזאת, בהעדר טעם המניח את הדעת. דין העתירה להידחות גם לגופה. כאמור לעיל, המקרקעין הופקעו בשל הצורך להקים מחלף ולהרחיב את הכביש הקיים לכדי כביש בין-עירוני מספר 7. חלק לא מבוטל מהמקרקעין כבר משמשים כיום לצורך זה. כמו כן, כפי שציינו המשיבים, בימים אלה מקודם פרויקט להרחבת כביש 40, באמצעות שימוש בחלק אחר מהמקרקעין מושא העתירה. סבורני כי אין מדובר בשינוי של ייעוד ההפקעה אשר מצדיק את ביטולה, כפי שטוען העותר. ראשית, נוכח המטרה הרחבה שבגינה הופקעו המקרקעין – שדרוג המחלף במפגש הכבישים 40 ו-7 והרחבת הכביש הקיים לכדי כביש בין-עירוני מספר 7 – אין לומר כי הרחבת כביש 40 סוטה באופן מהותי ממטרה ציבורית זו. הצורך הציבורי שבגינו הופקעו המקרקעין, עומד בעינו גם היום, ולא ניתן לקבוע, כפי שטוען העותר, כי מטרת ההפקעה נזנחה. יתרה מכך: אף אם נניח כי הרחבת כביש זה מהווה שינוי של ממש ממטרת ההפקעה המקורית – אין בכך כל פסול. זאת, הואיל והרשות המוסמכת לא כבולה למטרה הציבורית המקורית שהצדיקה את הפקעת הקרקע; ובהתאם לצרכי החברה וסדרי העדיפויות המשתנים, היא רשאית להשתמש בקרקע שהופקעה גם לצורך מימוש מטרה ציבורית אחרת (ראו: בג"ץ 2739/95 מחול נ' שר האוצר, פ"ד נ(1) 309, 322 (1996) (להלן: בג"ץ מחול)). ראוי גם להבהיר כי ההפקעה נושא דיוננו עומדת במבחני הפסיקה שנקבעו לבחינת חוקיות ההפקעה. הרחבת כביש 40 ממלאה צורך ציבורי קונקרטי שעומד בזיקה למקרקעין מושא העתירה, אשר ממוקמים במחלף גדרה במפגש הכבישים 40 ו-7; והיענות לצורך הציבורי האמור תלויה בהפקעת המקרקעין (ראו: בג"ץ מחול, בעמ' 323). לכל אלה מצטרף כתב הוויתור עליו חתם העותר, שגם בעטיו אין מחזירים את הגלגל לאחור. סיכומו של דבר: ביסוד ההפקעה עמד צורך ציבורי מובהק וקונקרטי, אשר לא התייתר גם כיום. לא מצאתי אפוא כל עילה להורות על ביטול ההפקעה. העתירה נדחית. העותר יישא בהוצאות המשיבים בסך 3,000 ש"ח. אלכס שטיין שופט השופט דוד מינץ: אני מסכים. דוד מינץ שופט השופטת רות רונן: אני מסכימה לתוצאת פסק דינו של חברי, השופט שטיין שכן אף אני סבורה כי דינה של העתירה להידחות לגופה מהנימוקים שפירט חברי בפסק דינו. אעיר בשולי הדברים כי אינני סבורה כי מן הראוי לדחות את העתירה בשל השיהוי בהגשתה. זאת מאחר שטענה לפיה הרשות זנחה מטרה ציבורית לשמה היא הפקיעה מקרקעין, מתגבשת מטבעה רק לאחר חלוף תקופה ארוכה ממועד ההפקעה. לכן, בניגוד לנושאים אחרים – דווקא הגשת עתירה במועד מוקדם, לפני שניתן להסיק כי הרשות זנחה את המטרה הציבורית, היא בעייתית ולעיתים עשויה להביא לדחייתה. רות רונן שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט אלכס שטיין. ניתן היום, ‏ט"ו באדר, התשפ"ו (‏4.3.2026). דוד מינץ שופט אלכס שטיין שופט רות רונן שופטת