שי קירש נ. עיריית תל-אביב-יפו

9 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 70344-01-26 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופט יחיאל כשר המערערים: 1. שי קירש 2. יסמין קירש נגד המשיבות: 1. עיריית תל-אביב-יפו 2. ועדה מקומית לתכנון תל אביב ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (השופטת ע' ברקוביץ'), מיום 18.11.2025, ב-ת"א 41391-06-23 בשם המערערים: בעצמם בשם המשיבים: עו"ד אלירן מגער פסק-דין השופט יחיאל כשר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (השופטת ע' ברקוביץ'), מיום 18.11.2025, ב-ת"א 41391-06-23, במסגרתו התקבלה תובענת המשיבות למסירת חזקה במקרקעין לפי סעיף 8 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943 (להלן: הפקודה). רקע הדברים במוקד הבקשה דנן ניצבים מקרקעין המצויים בסמוך לרחוב גולדמן בתל אביב, הידועים כחלקה 1 בגוש 7015 (להלן: המקרקעין). ביום 13.8.1989 פרסמה המשיבה 2, הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב (להלן: הוועדה המקומית), מתוקף סמכותה לפי סעיפים 188-196 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה), הודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודה, אשר קבעה כי המקרקעין דרושים למשיבה 1, עיריית תל אביב – יפו (להלן: העירייה) לצורכי ציבור באופן מיידי, וזאת לטובת שטח ציבורי פתוח בטיילת חוף הים בתל אביב. בהמשך לכך, נרשמה ביום 11.9.1989, בלשכת רישום המקרקעין, הערה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודה (שעה שהמקרקעין רשומים בבעלות רשות הפיתוח). אין חולק כי כיום, מצויה במקרקעין מכולה בה מתגוררים המערערים, בני הזוג קירש, יחד עם שתי בנותיהם. לטענת המערערים, בשנת 2000 רכש המערער את המכולה והציבה במקרקעין, לצורך הפעלת בית קפה יחד עם אחר – מר דוד מורר (להלן: מורר). לגרסת המערערים, בשנת 2005 נסגר בית הקפה, ובהמשך הוכשרה המכולה למגורים, לאחר שהמערער השקיע בה כספים רבים לחיבור קבע לקרקע, לרשת החשמל, לביוב, למים וכיו"ב. נטען כי בשנת 2011 עברה המערערת להתגורר במכולה יחד עם המערער, ובהמשך נולדו וגדלו במקום שתי בנותיהם. לאורך השנים התנהלו בנוגע למקרקעין מספר הליכים משפטיים: בשנת 2011 הגישו המשיבות (להלן, יחד: המשיבות), נגד מורר, תובענה למסירת החזקה במקרקעין. ביום 9.9.2019 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב – יפו (ה"פ 28125-05-11; השופטת ל' ביבי), במסגרתו נקבע כי על מורר לפנות את המקרקעין בתמורה לפיצויי הפקעה. ערעור שהגיש מורר לבית משפט זה – נדחה (ע"א 7279/19). בשנת 2014 הגיש מורר תביעה לסילוק ידם של המערערים מהמקרקעין, אך תביעתו נדחתה. בשנת 2018 הגישו המשיבות תביעה קודמת כנגד המערערים, אולם תביעה זו נמחקה מחמת חוסר מעש ביום 20.12.2020. התביעה העומדת במוקד ההליך דנן, הוגשה על-ידי המשיבות בשנת 2023. במסגרתה, טענו המשיבות כי המקרקעין דרושים לעירייה לצורך פיתוח הטיילת וכי המערערים מחזיקים בהם שלא כדין. נטען כי בנסיבות העניין דנן, התקיימו כל התנאים לפי סעיף 8(א) לפקודה. עוד טענו המשיבות כי המערערים אינם עומדים בתנאי סעיף 194 לחוק התכנון והבניה לקבלת דיור חלוף או פיצוי, שכן לא החזיקו בנכס במועד פרסום הודעת ההפקעה בשנת 1989. מנגד, בכתב ההגנה מטעמם, טענו המערערים כי חל שיהוי חמור במימוש ההפקעה על-ידי העירייה, שכן חלפו למעלה משלושה עשורים ממועד פרסום הודעת ההפקעה (בשנת 1989) ועד להגשת התביעה הנוכחית, כאשר גם לאחר הגשת התביעה הקודמת בשנת 2018 ומחיקת, בשל חוסר מעש, בשלהי שנת 2020, המתינה העירייה שלוש וחצי שנים להגשת התביעה דנן. המערערים הוסיפו וטענו כי העירייה לא הוכיחה את מטרת ההפקעה או את דחיפותה. עוד טענו המערערים כי הם מחזיקים במקרקעין תקופה ארוכה במהלכה השקיע בהם המערער כספים רבים, והפך את המכולה הניצבת על המקרקעין לראויה למגורים, עבורו ועבור המערערת ושתי בנותיהם. המערערים טענו כי אין להם מקום מגורים אחר, תוך שהם מדגישים כי אם יפונו ללא פיצוי, יהפכו לחסרי בית ונתמכי סעד. המערערים טענו בנוסף כי העירייה גבתה מהם מיסי ארנונה באופן רציף, מה שלשיטתם מעיד על הכרה מכללא בזכויותיהם במקרקעין. לחלופין, המערערים טענו כי ככל שייקבע כי עליהם לפנות את המקרקעין, אזי זכאים הם לפיצוי ממשי, בדומה לפיצויים ששולמו למחזיקים אחרים שפונו מהמתחם בהם מצויים המקרקעין. ביום 18.11.2025 ניתן פסק דינו של בית משפט קמא (השופטת ע' ברקוביץ'), במסגרתו התקבלה תביעתן של המשיבות. בפסק דינו, עמד בית משפט קמא על כך שסעיף 8(א) לפקודה נועד ליצור סעד מיוחד שתכליתו לקצר את ההליכים הקשורים בתפיסת חזקה במקרקעין, כאשר הרשות המפקיעה זקוקה להם בדחיפות לצורך ביצוע הצורך הציבורי. בהתאם, כך ציין בית משפט קמא, נקבע בפסיקה כי בהתקיים התנאים המנויים בסעיף 8(א) לפקודה, בית המשפט אינו נדרש לדון בשאלת זכותו של הנפקע (המחזיק) לפיצויי הפקעה, ואין הוא בודק את כשרותן של ההפקעה ושל התוכנית המפקיעה, אלא אם כן מדובר בפגמים שורשיים ובסיסיים, כגון היעדר סמכות הנגלה על פני הדברים. על רקע האמור, פנה בית המשפט לבחון האם התקיימו, בנסיבות התביעה שבפניו, תנאי סעיף 8(א) לפקודה. בית המשפט קבע כי התקיימו כל התנאים הנדרשים למתן צו על-פי סעיף 8(א) לפקודה, שכן פורסמו ברשומות הודעות לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודה, הגיע המועד שנקבע בהודעה למסירת החזקה, והוכח כי המערער והמערערת סירבו ומסרבים להרשות את תפיסת החזקה במקרקעין. בית המשפט דחה את טענת השיהוי שהעלו המערערים, בקבעו כי המערערים לא טענו באופן מפורש ל-"פגמים שורשיים ובסיסיים בהפקעה", וממילא לא הונחה תשתית ראייתית המבססת טענות אלו. בית המשפט הוסיף והתייחס לטענת השיהוי שנטענה על ידי המערערים וקבע כי טענה זו אינה יכולה להישמע כלל בהליך לפי סעיף 8 לפקודה. בית המשפט קבע כי אף לפי הגישה המאפשרת העלאת טענת שיהוי בהליך לפי סעיף 8 לפקודה, הלכה פסוקה היא שלא כל שיהוי, אף של עשרות שנים, מוביל בהכרח לביטולה של ההפקעה, אלא רק שיהוי בלתי סביר המצביע בבירור על זניחת ההפקעה. יתר על כן, אף בנסיבות בהן ניתן לקבוע קיומו של שיהוי בלתי סביר אין להורות על ביטול ההפקעה אלא לאחר שבית המשפט עורך איזון בין הנזק העלול להיגרם לנפגע באם לא תבוטל ההפקעה לבין הנזק שייגרם לאינטרס הציבור באם תבוטל ההפקעה. בתוך כך, קבע בית המשפט כי במקרה הנדון אין מדובר בשיהוי בלתי סביר וממילא מאזן הנזקים מטה את הכף בברור למסקנה כי אין לבטל את ההפקעה, אשר למעשה כבר יושמה במקרקעין, למעט על הנתבעים, וגם עבודות הפיתוח כבר בוצעו ברובן. בית המשפט הוסיף וקבעי כי משום שהמערערים מחזיקים בשטח קטן יחסית מתוך מתחם רחב יותר שמרבית המחזיקים בו כבר פונו; משום שלא ניתן להתעלם מההליכים הקודמים שנוהלו בנושא המקרקעין, שהראשון שבהם נפתח כבר בשנת 2011, אין לקבל את טענת השיהוי. בהמשך לכך, דחה בית משפט קמא גם את טענת המערערים כי הם זכאים לדיור חלוף מכוח סעיף 194 לחוק התכנון והבניה. בית המשפט הטעים כי המערערים אינם עומדים בשני התנאים המצטברים הקבועים בסעיף 194 לחוק התכנון והבנייה, שכן לא התגוררו בפועל במקרקעין במועד פרסום הודעת ההפקעה (ביום 13.8.1989), אלא החלו להחזיק במכולה בשנת 2000, והמערערת עברה להתגורר בה רק בשנת 2011. כמו כן, נקבע כי לא הוכח כי מגוריהם של המערערים במקרקעין נסמכים על זכות שבדין ואף לא על זכות שביושר. נוסף על האמור, דחה בית המשפט את טענת המערערים כי הם ברי רשות במקרקעין, תוך שהטעים כי רק במקרים חריגים ונדירים ביותר יוכר רישיון מכללא במקרקעי ציבור, וכי גם במקרים אלו הזכות להחזיק במקרקעין לא תתגבש לכדי רשות בלתי הדירה. בית המשפט עמד על כך שהמערער הודה בכך שהציב את המכולה מתוך מודעות לכך שהשטח הוא שטח ציבורי. כמו כן, הודגש כי התביעות שהוגשו במהלך השנים קטעו את הסתמכות המערערים על שתיקת העירייה, באופן השולל מהמערערים מעמד של ברי רשות מכללא. בנוסף, הודגש כי תשלום ארנונה על-ידי המערער והמערערת אינו מקנה זכויות במקרקעין, שכן גם פולש מחויב בתשלום ארנונה. לבסוף, דחה בית המשפט את טענת המערערים כי הם זכאים לפיצויים בדומה לפיצויים ששולמו למחזיקים אחרים שפונו מהמתחם שבו מצויים המקרקעין וכן את הטענה לפיה אי-תשלום פיצויים למערערים יש בו משום הפלייה לרעה. לעניין זה קבע בית המשפט כי המערערים לא ביססו את טענתם כי נסיבות החזקתם במקרקעין זהות לנסיבות של מי מהמחזיקים האחרים שקיבלו פיצוי כספי כנגד הפינוי, ובפרט לא הראו כי העירייה שילמה פיצויים עבור פינוי מכולה. כן נקבע כי לא הובאה מטעם המערערים כל ראיה המלמדת על התחייבות או הסכמה של העירייה לשלם להם פיצוי כלשהו. בשולי פסק הדין ציין בית המשפט כי: "הנתבעים יכולים להעביר את המכולה למקום אחר בו יורשו להחזיק ולהמשיך להתגורר בה. ממילא אין מדובר בפינוי אנשים מביתם, כאשר 'ביתם' יכול ללכת עימם". לאחר שקבע את קביעותיו כאמור לעיל, הורה בית המשפט למערערים לפנות את המקרקעין ולמסור את החזקה בהם למשיבות, עד ליום 19.2.2026, וכן לשאת בהוצאות משפט בסך של 20,000 ש"ח. טענות הצדדים במסגרת הערעור ביום 25.1.2026, הגישו המערערים ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא, ובהמשך לכך, ביום 27.1.2026, הגישו המערערים בקשה לעיכוב ביצוע, במסגרתה עתרו לעיכוב פינויים מהמקרקעין עד להכרעה בערעור. בערעורם, טוענים המערערים, אשר אינם מיוצגים על-ידי עורך דין, בעיקרו של דבר, את שתי הטענות שלהלן: ראשית, המערערים טוענים כי שגה בית משפט קמא בקבעו כי אין המדובר בפינוי אנשים מביתם, באשר ביתם יכול ללכת עמם. המערערים טוענים כי בקביעה האמורה, התעלם בית משפט קמא מכך שעל המכולה המשמשת כביתם, הורכבה בנייה המשמשת כמטבח, שלא ניתן להעבירה ממקום למקום. שנית, נטען כי שגה בית המשפט קמא עת שדחה את הטענה כי המערערים זכאים לפיצויים. זאת, שכן לטענת המערערים, מחזיקים אחרים שפונו מהמתחם שבו מצויים המקרקעין מושא הערעור דנן, קיבלו מאת העירייה פיצויים כנגד פינויים. אשר לבקשה לעיכוב ביצוע, המערערים טענו כי פינויים מהמקרקעין יסב להם פגיעה קשה, שכן מדובר בבית מגוריהם בהם הם מגדלים את שתי בנותיהם, וכי אין להם מקום מגורים אחר אליו הם יכולים להתפנות. התיק דנן הגיע לשולחני עת שהגישו המערערים את הבקשה לעיכוב ביצוע. בהתאם, בהחלטתי מיום 27.1.2026, הוריתי למשיבות להשיב לבקשה זו. בתשובתן, אשר הוגשה ביום 3.2.2026, טוענות המשיבות כי דין בקשת עיכוב הביצוע להידחות, מאחר שסיכויי הערעור נמוכים, ומשום שמאזן הנוחות נוטה לטובתן. אשר לסיכויי הערעור, המשיבות טוענות כי בפסק דינו של בית משפט קמא, נקבע כי המערער "הודה כי למעשה פלש למקרקעי ציבור, תוך שהוא מודע לכך שהמקרקעין אינם בבעלותו, וכיום הוא מבקש פיצויים מחמת כך שהוא וחברתו לחיים מחזיקים בהם במשך שנים"; וכי: "מי שפלש למקרקעי ציבור, בידיעה שהם אינם בבעלותו, יידע כי יהא עליו לפנותם...". לטענת המשיבות, קביעות אלו הינן קביעות עובדתיות, אשר אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן, ומכאן שסיכויי הערעור דנן נמוכים. אשר למאזן הנוחות, המשיבות טוענות כי מאזן הנוחות נוטה לטובתן, וזאת משני הנימוקים שלהלן: ראשית, נטען כי פינוי המערערים מהמקרקעין הינו הפיך, הואיל ומדובר במכולה ולא בבית מגורים שיועד להריסה, ולכן ניתן, לכאורה, להשיב את המכולה למקרקעין ככל שהערעור יתקבל. שנית, נטען כי אף אם אי-עיכוב פינויים של המערערים מהמקרקעין הינו בלתי הפיך, משקלו של האינטרס הציבורי במימוש מטרות התכנית – הרחבת הטיילת בתל אביב – עולה על משקלה של הפגיעה במערערים, אשר הינם פולשים למקרקעי ציבור המסרבים לפנותם שלא כנגד פיצוי כספי. דיון והכרעה כאמור, הערעור דנן הגיע לשולחני עת הגישו המערערים בקשה לעיכוב ביצוע. עם זאת, לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בבקשה לעיכוב ביצוע ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי נסיבות העניין דנן מתאימות לשימוש בסמכותנו לפי תקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ולדחיית הערעור דנן על אתר, וכך אציע לחבריי כי נעשה. התובענה שהגישו המשיבות היא תובענה לתפיסת חזקה במקרקעין לפי סעיף 8(א) לפקודת הקרקעות, אשר זו לשונו: "אם בעלי הקרקע העומדת להרכש או המחזיקים בה מסרבים להרשות לשר האוצר לקנות חזקה בה, רשאי היועץ המשפטי לפנות לבית-המשפט, ואם נוכח בית המשפט כי שר האוצר זכאי לקנות חזקה בקרקע עפ"י סעיף 7, יתן צו שבו יצוה למסור את החזקה בקרקע". כפי שצוין בפסיקה, "הוראת סעיף 8 נועדה – מעיקרה – ליתן בידי בעל סמכות ההפקעה דרך מהירה לתפוס חזקה בקרקע שהופקעה. הוראת סעיף 8 נועדה לקבוע 'דרך מקוצרת' למימושה של זכות החזקה" (רע"א 3092/01 קיסר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, תל-אביב-יפו, פ"ד נז(1) 313, 323 (2002) (להלן: עניין קיסר)). תכלית זו של פשטות ויעילות באה לידי ביטוי בעיצובו הדיוני של ההליך, אשר נועד להיות טכני וממוקד, כך שהתובע אינו נדרש להוכיח אלא את התקיימותם של ארבעה תנאים מצטברים: כי פורסמה ברשומות הודעה על הכוונה להפקיע את המקרקעין לפי סעיף 5 לפקודה; כי פורסמה ברשומות הודעה למסירת החזקה במקרקעין לפי סעיף 7(1) לפקודה; כי הגיע המועד שנקבע בהודעה שניתנה לפי סעיף 7(1) לפקודה לתפיסת החזקה במקרקעין; וכי הבעלים או המחזיקים מסרבים להרשות לרשות המפקיעה לתפוס את החזקה במקרקעין. מנגד, ולשם שמירה על אופיו המקוצר של ההליך, נקבע כי טענות ההגנה העומדות למחזיק במקרקעין, במסגרת הליך לפי סעיף 8 לפקודה, מצומצמות ביותר, ומוגבלות, ככלל, לאי-התקיימות אחד מן התנאים האמורים, לטענות "ממשפחת טענות החריגה מסמכות או ממשפחה קרובה" (עניין קיסר, בעמ' 324), ולכל היותר להעלאת פגמים "שורשיים ובסיסיים" בהפקעה (ע"א 8824/07 מטרסו נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב, פסקה 12 לפסק דינה של השופטת מ' נאור (18.2.2010); ע"א 119/01 אקונס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 817 (2003); להרחבה בעניין הגישות השונות באשר לאופיין של טענות ההגנה שניתן להעלות בהליך לפי סעיף 8 לפקודה, ראו: ע"א 1359/20 תייר נ' עיריית תל אביב-יפו, פסקה 9 לפסק דינו של השופט י' עמית (21.2.2022) (להלן: עניין תייר); יעקב שקד פינוי מקרקעין – הליכים והלכות, 207-201 (2024) (להלן: שקד)). כמתואר לעיל, בערעורם זנחו המערערים את טענותיהם כנגד תוקפה של ההפקעה בשל השיהוי שנפל במימושה, והתמקדו בשתי טענות בלבד: כי שגה בית המשפט קמא בקבעו כי המערערים אינם זכאים לפיצויים; וכי שגה בית משפט קמא בקבעו כי פינוי המערערים מהמקרקעין אין משמעו פינויים מבית מגורים, שכן יש ברשותם למקם את המכולה בה הם גרים במקום אחר. אתייחס להלן לשתי הטענות דלעיל, לפי סדרן. בשים לב לאופיו המקוצר של ההליך לפי סעיף 8 לפקודה, קבע המחוקק בסעיף 8(ג) לפקודה כי: "בלי לגרוע מכלליות הוראות סעיפים קטנים (א) ו-(ב), סכסוך על גובה הפיצויים שיש לשלם בעד הרכישה או הגשת תביעה לפיצויים כאמור לא יהוו עילה לעיכוב הכניסה לקרקע או לעיכוב קניית החזקה בה". בהתאם, נקבע בפסיקה כי הליכי מסירת החזקה לפי סעיף 8 אינם תלויים בשאלת הפיצויים, וסכסוך על גובה הפיצויים אינו עילה לעיכוב מסירת החזקה (ראו: עניין קיסר, בעמ' 325; עניין תייר, פסקה 18 לפסק דינו של השופט י' עמית; שקד, בעמ' 203-202). חריג לכלל האמור חל מקום בו נטענת טענה לזכאות לשיכון חלוף או לפיצויים כדי השגת שיכון חלוף סביר מכוח סעיף 194 לחוק התכנון והבניה, הקובע כי בהליכי הפקעה לא יפונה בית מגורים המיועד להריסה, אלא לאחר שהועמד שיכון חלוף סביר למי שהתגורר בבית מכוח זכות שבדין או זכות שביושר במועד פרסום ההודעה על הכוונה לרכוש את המקרקעין, או ששולמו לו פיצויים כדי השגת שיכון חלוף סביר. ואולם, כפי שקבע בית משפט קמא בפסק דינו, המערערים אינם זכאים לפיצויים כדי השגת דיור חלוף סביר שכן המערערים אינם מחזיקים במקרקעין מכוח זכות שבדין ואף לא מכוח זכות שביושר, וממילא המערערים תפסו לראשונה חזקה במקרקעין שנים לאחר מועד פרסום ההודעה על הכוונה לרכישת המקרקעין. למעשה, טענתם היחידה של המערערים בהקשר זה, הינה כי העירייה נתנה הסכמה לשימושם במקרקעין, הן בכך שהייתה מודעת להימצאותם במקום משך שנים ולא פעלה לפינויים; הן משום שגבתה מהם ארנונה לאורך השנים – ומכאן שהם רכשו במקרקעין מעמד של ברי רשות. ברם, לא זו בלבד שבית משפט קמא דחה את הטענה האמורה במישור העובדתי (וכידוע, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות מסוג זה), אלא שהלכה היא כי מעמד של בר רשות מכללא במקרקעין אינו עולה כדי "זכות שביושר" המקנה זכאות לדיור חלוף או לפיצויים כדי השגת דיור חלוף לפי סעיף 194 לחוק התכנון והבניה. זאת, שכן קשה לראות היגיון בהטלת חובה גורפת של העמדת דיור חלוף לאדם שפלש למקרקעין או שהחזקתו התגבשה מכוח הסכמה מכללא, שכן זכותו ניתנת לביטול בכל עת, לרבות בעת הגשת התובענה לפינויו (ראו: רע"א 6330/19 ברוך נ' עיריית תל אביב יפו, פסקה 2 (9.12.2019)). אשר על כן, ככל שסוברים המערערים כי עומדת להם טענה לפיה זכאים הם לפיצויים מאת המשיבות, אין מקומה להתברר בגדר ההליך דנן, אלא שעליהם לפתוח בהליך אזרחי מתאים בנושא. אשר לטענת המערערים כי שגה בית משפט קמא בקבעו כי מסירת החזקה במקרקעין למשיבות אינו שקול לפינוי מבית מגורים – אף אם טעה בית משפט קמא בקבעו כי ניתן להזיז את המכולה שבה מתגוררים המערערים ממקום למקום, אין בכך כדי להועיל למערערים. הערתו של בית משפט קמא בהקשר זה הוערה למעלה מן הצורך, במסגרת הדיון בשאלה האם זכאים המערערים לפיצויים כדי השגת שיכון חלוף מכוח סעיף 194 לחוק התכנון והבניה. כאמור לעיל, סבורני כי צדק בית משפט קמא בקבעו כי התשובה לשאלה דלעיל הינה שלילית וזאת מהטעמים שהובהרו לעיל. לפיכך, אף אם מסירת החזקה במקרקעין אכן שקולה לפינוי המערערים מבית מגורים (ומעבר לכל מחלוקת משפטית, איני מקל ראש בהשלכות של הפינוי על המערערים), אין בכך כדי להצדיק את קבלת ערעורם. סיכומו של דבר: מהטעמים המפורטים לעיל, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור דנן. עוד אציע לחבריי כי, לפנים משורת הדין, הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 18.2.2026 יעמוד על כנו למשך 60 ימים ממועד מתן פסק דין זה. כמו כן, אציע לחבריי כי בנסיבות העניין דנן, לא יעשה צו להוצאות בערכאתנו. ניתן היום, כ"ג אדר תשפ"ו (12 מרץ 2026). נעם סולברג משנה לנשיא גילה כנפי-שטייניץ שופטת יחיאל כשר שופט