12 בבית המשפט העליון עע"מ 7393/23 לפני: כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט חאלד כבוב כבוד השופט יחיאל כשר המערערים: 1. שמואל ברקוביץ 2. אילנה ברקוביץ נגד המשיבה: המועצה המקומית מבשרת ציון ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 1.8.2023 בעת"מ 39765-10-19 שניתן על ידי כבוד השופטת דנה כהן-לקח תאריך הישיבה: ד' שבט התשפ"ו (22.1.2026) בשם המערערים: עו"ד שמואל ברקוביץ בשם המשיבה: עו"ד אורי הברמן פסק דין לפנינו ערעור על פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת דנה כהן-לקח) מיום 1.8.2023 בעת"מ 39765-10-19, בגדרו התקבלה בחלקה עתירת המערערים, אשר עניינה בשיעור הארנונה שהטילה המשיבה על בית מגוריהם. רקע והשתלשלות העניינים במוקד ההליך שלפנינו שיעור הארנונה בו מחויבים המערערים, עורך הדין שמואל ברקוביץ וגב' שושנה ברקוביץ (להלן: המערערים), על ידי המשיבה, המועצה המקומית מבשרת ציון (להלן: המשיבה או מבשרת ציון), בגין הנכס בו הם מתגוררים. בתמצית, המערערים הם תושבי מבשרת ציון, המתגוררים מאז שנת 2005 ברחוב השושנה. חלקו האחד של הרחוב (בתים 59-30), בו מצוי ביתם של המערערים, מסווג לצרכי ארנונה כאזור א', שעה שחלקו האחר (בתים 29-1), כמו גם יתר הבתים באותה שכונת מגורים בה מצוי הרחוב (שכונה ט'), מסווגים כאזור ב' לצרכי ארנונה (להלן: רחוב השושנה, מקטע הרחוב 59-30, מקטע הרחוב 29-1 ו-שכונה ט', בהתאמה). כתוצאה מכך, תעריף הארנונה המוטל על המערערים, המתגוררים כאמור במקטע הרחוב 59-30, שונה מתעריף הארנונה המוטל על תושבי הבתים במקטע הרחוב 29-1 ויתר שכונה ט', וגבוה ממנו ב-27.5%. לטענת המערערים, פער זה אינו מוצדק והוא מהווה הפליה פסולה ובלתי חוקית. על כן, דורשים המערערים את הפחתת חיובי הארנונה המוטלים עליהם, ועל יתר התושבים המתגוררים במקטע הרחוב 59-30, הן כלפי העבר (השבת סכום הארנונה העודף ששולם על ידם), הן כלפי ההווה (הפסקה מיידית של הגבייה) והן כלפי העתיד (תיקון צו הארנונה כך שכלל רחוב השושנה יחויב בארנונה על פי התעריף הנמוך). הסכסוך בין הצדדים, אשר מתפרש על פני כעשור, ידע גלגולים רבים, ונעמוד על עיקרם בלבד, ובקצרה. תחילה הגישו בני זוג המתגוררים בסמיכות למערערים, באמצעות המערער 1, בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המשיבה. ברם, בטרם התקיים דיון קדם-משפט הגישו המבקשים המייצגים בקשה מוסכמת למחיקת ההליך, וזו התקבלה בפסק דין מיום 9.5.2016 (ת"צ (ירושלים) 61678-06-15 סיגל נ' המועצה המקומית מבשרת ציון (9.5.2016) (סגן הנשיא, כב' השופט יורם נועם)). מספר חודשים לאחר מכן, הגישו המערערים את עתירתם הראשונה, אשר נדחתה על כלל מרכיביה (עת"מ (י-ם) 65098-09-16 ברקוביץ נ' מועצה מקומית מבשרת ציון (27.6.2017) (כב' השופט עודד שחם) (להלן: פסק הדין בעתירה הראשונה)). ערעור שהגישו המערערים על פסק הדין בעתירה הראשונה, לבית משפט זה, התקבל בחלקו, תוך שנקבע כי צו הארנונה במתכונתו הנוכחית, אשר מבחין בין מקטעים שונים של אותו רחוב וביחס לבתים אחרים בסביבה, מעורר "ספקות של ממש באשר להתאמה והצדקה של ההבחנה האמורה למצב העדכני"; ועל כן, ולאור חובת המשיבה, בהיותה רשות מינהלית, להפעיל שיקול דעת ולשוב ולבחון את החלטותיה מעת לעת, בשים לב לחלוף הזמן ושינוי הנסיבות, על המשיבה לבחון, לקראת גיבושו של צו הארנונה לשנת 2019, את הצורך בעדכונו של צו הארנונה "תוך התייחסות ספציפית להבחנה בין נכסים שונים ברחוב מגוריהם של המערערים" (עע"מ 6186/17 ברקוביץ נ' המועצה המקומית מבשרת ציון (25.11.2018) (הנשיאה אסתר חיות והשופטים דפנה ברק-ארז וג'ורג' קרא) (להלן: פסק הדין בערעור הראשון)). בהמשך לפסק הדין בערעור הראשון, ביום 18.2.2019 התכנסה מליאת המועצה המקומית מבשרת ציון לדון בצו הארנונה לשנת 2019, ובסופה של הישיבה הוחלט לאשר את צו הארנונה ללא שינוי של תעריפי הארנונה או של החלוקה האזורית הנוגעים לרחוב השושנה, שהוא כאמור רחוב מגוריהם של המערערים (להלן: הישיבה מיום 18.2.2019). בעקבות זאת, פנו המערערים בבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט – פעמיים לבית משפט זה ופעם נוספת לפני בית המשפט שנתן את פסק הדין בעתירה הראשונה – אך בקשות אלו נדחו, תוך שצוין כי ככל שבפי המערערים טענות נגד צו הארנונה לשנת 2019, רשאים הם לנקוט בהליך המתאים לכך (ראו החלטות מהימים 7.5.2019 ו-2.7.2019 במסגרת הליך הערעור הראשון והחלטה מיום 29.8.2019 במסגרת הליך העתירה הראשונה. יצוין כי בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 29.8.2019 נדחתה. ראו בר"מ 6472/19 ברקוביץ נ' המועצה המקומית מבשרת ציון (30.10.2019) (השופטת דפנה ברק-ארז)). על רקע האמור, ביום 24.10.2019 הגישו המערערים את עתירתם השנייה, במסגרתה חזרו על טענותיהם, והוסיפו השגות המופנות כלפי צו הארנונה לשנת 2019 ותהליך קבלת ההחלטות שקדם לו (ובפרט, אופן קיום הדיון בישיבה מיום 18.2.2019). ביום 25.11.2020 ניתן פסק דין בעתירה השנייה, אשר במסגרתו נעתר בית המשפט לעתירה באופן חלקי. בהסכמת המשיבה, הורה בית המשפט קמא כי לקראת גיבושו של צו הארנונה לשנת 2021, ייערך דיון מחודש בצורך לעדכן את צו הארנונה "תוך התייחסות ספציפית לשאלה האם במציאות העדכנית ההבחנה בין אזורי החיוב בארנונה ביחס לנכסים ברחוב מגוריהם של [המערערים] היא בבחינת הבחנה עניינית מותרת או שמא הפליה פסולה; מהו הבסיס להחלטה; וכן מהו הפתרון לתיקון ההפליה אם קיימת (סעד שלילי, סעד חיובי או סעד ביניים אחר כמוסבר לעיל). הכל, על בסיס תשתית נאותה, בהתאם לכללי המשפט המנהלי ובכפוף לכל דין", ותוך התחייבות המשיבה ליתן החלטה מנומקת בעניין. יחד עם זאת, יתר הסעדים שהתבקשו על ידי המערערים – ובכלל זה השבת הסכום שנטען כי שולם ביתר, הפסקת הגבייה לאלתר ודרישה להורות למשיבה לפעול מול שרי הפנים והאוצר לשינוי צווי הארנונה – נדחו (עת"מ (י-ם) 39765-10-19 ברקוביץ נ' מועצה מקומית מבשרת ציון (25.11.2020) (כב' השופטת דנה כהן-לקח) (להלן: פסק הדין הראשון בעתירה השנייה)). המערערים לא באו על סיפוקם, והגישו ערעור לבית משפט זה על פסק הדין הראשון בעתירה השנייה. בטרם התקיים דיון בערעור, התכנסה ביום 3.5.2021 מליאת המועצה המקומית מבשרת ציון לדון פעם נוספת בצו הארנונה ובטענות המערערים, וזאת בהתאם לאמור בפסק הדין הראשון בעתירה השנייה, שביצועו לא עוכב. לפני חברי המליאה הונחו פסק הדין הראשון בעתירה השנייה וטיעוני המערערים בכתב, וכן דו"ח מינואר 2019 של חברת אורבניקס בע"מ שהוזמן על ידי מועצת מבשרת ציון לצורך מתן חוות דעת מקצועית בנושא אזורי חיוב לצרכי ארנונה. בתום הדיון, ניתנה החלטת המועצה, פה אחד, להותיר את המצב הקיים על כנו (להלן: החלטת המשיבה מיום 3.5.2021). כשנה לאחר מכן, ביום 11.5.2022, נערך דיון בערעור השני שהגישו המערערים, אשר בסופו הסכימו הצדדים, בהמלצת בית המשפט, כי התיק יושב לבית המשפט קמא על מנת שידון בטענות המערערים בשים לב להחלטת המשיבה מיום 3.5.2021 (עע"מ 9065/20 ברקוביץ נ' המועצה המקומית מבשרת ציון (11.5.2022) (השופטים יוסף אלרון, עופר גרוסקופף ושאול שוחט) (להלן: פסק הדין בערעור השני)). וכך אכן היה. המערערים הגישו כתב עתירה מתוקן ובהתאם המשיבה הגישה כתב תשובה לו. כן הוגשו על ידי המערערים בקשות שונות והתקיים דיון במעמד הצדדים בו הושמעו טענותיהם בעל-פה. פסק הדין של בית המשפט קמא מושא הערעור ביום 1.8.2023 ניתן פסק דין משלים בעתירה השנייה (להלן: פסק הדין המשלים), הוא פסק הדין מושא ערעור זה. בראשית הדברים הבהיר בית המשפט קמא כי במסגרת פסק הדין המשלים אין בכוונתו לדון מחדש בעניינים שאינם נובעים מהחלטת המשיבה מיום 3.5.2021, ועל כן מכלול קביעותיו שאינן נוגעות להחלטה זו עומדות בעינן. על מנת לבחון קיומה של הפליה, בית המשפט קמא דן תחילה בשאלה מהי קבוצת השוויון הרלוונטית. נפסק, כי קבוצת השוויון הרלוונטית למקטע הרחוב 59-30, בו כאמור מצוי ביתם של המערערים, היא מקטע הרחוב 29-1. בתוך כך, נקבע כי אין לקבל את טענת המשיבה לפיה קבוצת השוויון היא כלל הנכסים בתחום שיפוטה, משום שאף המשיבה עצמה אינה מחזיקה בעמדה זו הלכה למעשה, שאחרת מלכתחילה לא היה צורך בסיווג בתי המגורים בשטחה לשלוש רמות שונות לצרכי ארנונה. גם טענתה החלופית של המשיבה, לפיה קבוצת השוויון היא כל הרחובות המעורבים בתחומה, שבהם יש יותר מאזור חיוב אחד לצרכי ארנונה – נדחתה, שכן לא הוברר מדוע הם בעלי מאפיינים רלוונטיים דומים לרחוב השושנה, המצדיקים לראות בהם כקבוצת השוויון הרלוונטית. מנגד, לא התקבלה גם טענת המערערים לפיה קבוצת השוויון היא מכלול הבתים בשכונה ט' המסווגים כאזור חיוב ב' לצרכי ארנונה. כך, הן מחמת שלא הוגדרו מיקומה וגבולותיה של שכונה זו; הן מאחר שבית המשפט קמא לא השתכנע כי מאפייניהם של מכלול בתי המגורים הנמצאים בשכונה ט' זהים לאלה שברחוב השושנה. בשים לב להגדרת קבוצת השוויון הרלוונטית, קבע בית המשפט קמא כי ההבחנה בה נוקטת המשיבה בין שני חלקי רחוב השושנה אומנם הייתה בעלת רלוונטיות בעבר, אך במצב הדברים הנוכחי לא נותרה לה הצדקה עניינית ומשכנעת, ועל כן השימוש בה לצורכי ארנונה מהווה הפליה פסולה. הוטעם, כי הפער בין שני חלקי הרחוב עליו הצביעה המשיבה בהיבטים של אופי הנכסים וותק הבנייה צומצם עם השנים עד כדי איונו, ועל כן איננו רלוונטי יותר. עוד נדחו טענות המשיבה לקיומו של שוני רלוונטי בשל פערים בתשתיות ובמצב סוציו-אקונומי, משאלו לא הוכחו. לאחר דברים אלו, פנה בית המשפט קמא לבחון האם חרף ההבחנה הפסולה, קיימת הצדקה עניינית להותיר את המצב הקיים על כנו, ועל כך השיב בשלילה. נמצא כי ההנמקות שהציגה המשיבה בבסיס החלטתה להותיר את ההבחנה בעינה – ובכלל זה החשש מפני השלכות רוחב והשלכות תקציביות; החשש מפני פגיעה באוכלוסייה מוחלשת; התחשבות באינטרס ההסתמכות של התושבים; והיעדר התוחלת מעשית להביא לשינוי המצב הקיים לאור הפרוצדורה הנדרשת לכך – נשענות על רגליים רעועות, ולחלופין לאו הצדקה הן. נוכח האמור, קבע בית המשפט קמא כי לקראת גיבושו של צו הארנונה הבא (לשנת 2024), על המשיבה לפעול להסרת ההפליה בין שני חלקי הרחוב, בדרך הנראית לה לנכון לצורך תיקון המצב הקיים (בכפוף לדין ולכללי המשפט המנהלי), וכן לפנות לשרי הפנים והאוצר בבקשה מתאימה. בקביעתו זו, בית המשפט קמא הסביר כי בשים לב לשיקול הדעת הרחב המסור למשיבה בהחלטות כגון דא, ובהתחשב בכך שישנן מספר דרכים להסרת ההפליה, אין הוא רואה מקום לקבוע את דרך הפתרון המתאימה בעצמו, ותוך שהוא דוחה את טענת המערערים לפיה הדרך היחידה להסרת ההפליה היא באמצעות "השוואה כלפי מטה" וחיובם על פי התעריף הנמוך. לבסוף, הושתו על המשיבה הוצאות משפט בסך 15,000 ש"ח לטובת המערערים, המתחשבות בתוצאות ההליך; בפרק הזמן הממושך בו נוהל; וכן בהתנהלותם הדיונית של הצדדים. על פסק דין זה נסוב הערעור שלפנינו. טענות הצדדים בעיקרו של דבר, בפי המערערים ארבע טענות עיקריות: ראשית, נטען כי קבוצת השוויון הרלוונטית איננה רק מקטע הרחוב 29-1, אלא כל הבתים המצויים בשטח שכונה ט', שאליה משתייך רחוב השושנה; שנית, וכנגזר מכך, טוענים המערערים כי הסעד הצודק והראוי היחיד בנסיבות העניין הוא להורות על הורדת שיעור הארנונה למקטע הרחוב 59-30, על דרך של השוואתו לשיעור הארנונה החל על מקטע הרחוב 29-1 ויתר הבתים בשכונה ט'; שלישית, המערערים גורסים כי עת הוחזר הדיון לבית המשפט קמא, בעקבות פסק הדין בערעור השני, היה על בית המשפט קמא לדון במכלול טענות המערערים נגד פסק הדין הראשון בעתירה השנייה (בגינן הוגש הערעור השני), ולא להגביל עצמו אך לסוגיות הנובעות מהחלטת המשיבה מיום 3.5.2021; לבסוף, מלינים המערערים על שיעור ההוצאות שפסק בית המשפט קמא, בהיותו נמוך מדי לטעמם. המשיבה, מצידה, סומכת ידה על פסק הדין המשלים ומכלול קביעותיו, תוך שהיא דוחה את טענות המערערים אחת לאחת. להשלמת התמונה יצוין כי בעקבות פסק הדין המשלים, ביום 26.5.2024 התקבלה החלטה של המועצה המקומית מבשרת ציון, ולפיה יש להשוות את שיעור הארנונה בשני מקטעי רחוב השושנה על דרך של שינוי הסיווג של מקטע הרחוב 29-1 לסיווג א' לצרכי ארנונה, שהוא השיעור הגבוה (דהיינו ביטול ההפליה באמצעות "השוואה כלפי מעלה"). בהמשך לכך, ביום 19.1.2025 הגישו המערערים בקשה לצירוף ראיות בערעור שעניינן בצירוף צו הארנונה לשנת 2024 ופרוטוקול החלטות מליאת המועצה המקומית מבשרת ציון מיום 26.5.2024, וכן בקשה להורות למשיבה להמציא לידי בית המשפט והמערערים את המסמכים הבאים: פרוטוקול הדיון במליאת המועצה מיום 26.5.2024, החומר שהונח לפני חברי המועצה לקראת הדיון האמור והעתק הבקשה לאישור צו הארנונה לשנת 2024 שהוגשה לשר הפנים. המשיבה התנגדה לבקשה, וביום 20.2.2025 הגישו המערערים בקשה לתקן ולעדכן את בקשתם המקורית לצירוף ראיות, אשר גם לה התנגדה המשיבה. בהמשך, ביום 22.1.2026 נערך דיון במעמד הצדדים, בו השמיעו הצדדים את טענותיהם בעל-פה. במהלך הדיון עדכנו המערערים, באמצעות המערער 1 המייצג את שניהם, כי הגישו עתירה חדשה נגד צו הארנונה החדש (עת"מ (י-ם) 62671-02-25), אשר הדיון בה עוכב עד להכרעה בערעור דנן. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בכתובים ושמעתי את טיעוניהם בעל-פה, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות, וכך אציע לחבריי כי נקבע. נקודת המוצא היא כי רשות מקומית מוסמכת להטיל ארנונה בשיעורים שונים, וזאת בהתחשב בסוג הנכס (כגון בניין או קרקע תפוסה), השימוש שנעשה בנכס (למשל, מגורים או מסחר) והאזור הגיאוגרפי בו מצוי הנכס תחת תחום שיפוטה של הרשות (סעיף 8 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992; תקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), תשס"ז-2007; עע"מ 10182/17 מנהל הארנונה של עיריית רחובות נ' דרבן השקעות בע"מ, פסקה 9 (19.1.2020); הנריק רוסטוביץ ואח' ארנונה עירונית ספר ראשון 494-487 (מהדורה חמישית, 2001)). בהתאם, הרשות המקומית רשאית לחלק את שטח השיפוט שלה למספר אזורים, לצרכי ארנונה, ולסווג אותם בצורה כזו שעל כל אזור יוטל תעריף שונה. זאת, בכפוף לכך שהקריטריונים המנחים אותה בחלוקה מעין זו הם ברורים ומבוססים על שיקולים רלוונטיים לעניין (בג"ץ 7053/96 אמקור בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד נג(1) 193, 209 (1999); ע"א 8588/00 עיריית עפולה נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(3) 337, 348 (2003); פסק הדין בערעור הראשון, בפסקה 19. ראו גם: ה"פ (מנהלי חיפה) 127/00 מילוטל ירקות מוקפאים בע"מ נ' מועצה אזורית מטה אשר, תשסא(2001) 385, 404-399 (2001) (ערעורים שהוגשו על פסק דין זה נדחה במסגרת ע"א 4852/01 וע"א 4892/01)). משכך, בעובדה שמבשרת ציון גובה תעריפי ארנונה שונים לא די, ועל המערערים הנטל להראות כי בבסיס הבחנה זו נפל פגם המצדיק התערבות שיפוטית (ע"א 565/00 עיריית קריית אתא נ' חרס, פ"ד נו(3) 784, 788-787 (2002)). כזכור, טענתם המרכזית של המערערים לאורך ההליכים היא כי מבשרת ציון נוהגת כלפיהם, וכלפי יתר דיירי מקטע הרחוב 59-30, באי שוויון, עת היא גובה תעריף ארנונה שונה וגבוה מזה הנגבה מדיירי מקטע הרחוב 29-1 ומדיירי שכונה ט' אליה משתייך רחוב השושנה. טענה זו התקבלה בפסק הדין המשלים בחלקה, במובן זה שנקבע כי אכן במצב הדברים הנוכחי המשיבה נוהגת בהפליה פסולה ביחס לתושבי מקטע הרחוב 59-30, ובכללם המערערים, אך זאת בהשוואה לתושבי מקטע הרחוב 29-1 בלבד. המערערים מלינים על קביעה זו, משום שלדידם היה מקום לקבוע כי חובת השוויון חלה גם ביחס ליתר הבתים בשכונה ט', במיוחד לאחר שההסבר שסיפקה המשיבה להבחנה – הפער בוותק הבנייה ובתשתיות – נדחה, בעוד המשיבה לא שללה, כך לשיטת המערערים, את טענתם בדבר אופיים הדומה של מרבית הבתים המשתייכים לשכונה ט' בהשוואה לרחוב השושנה. אין בידינו לקבל את טענת המערערים בהקשר זה, בהיותה כרוכה בהתערבות בלתי מוצדקת בממצאי עובדה של הערכאה הדיונית. בית המשפט קמא נדרש בהרחבה לטענה שקבוצת השוויון היא כלל הבתים בשכונה ט' (ולא רק שאר הבתים ברחוב השושנה) ודחה אותה, מהטעם שלא הונחה בפניו תשתית ראייתית-עובדתית מספקת לביסוס טענת המערערים כי הבתים ברחוב השושנה דומים באופיים למכלול בתי המגורים בשכונה ט' לצרכי חיוב בארנונה. כך, מבחינת בית המשפט קמא, המערערים לא הצליחו להראות היכן ממוקמת שכונה ט' ומה הם גבולותיה, ואף לא נפרשו לפניו די נתונים מהם ניתן ללמוד על מאפייניהם של מכלול בתי המגורים המשתייכים לשכונה ט'. המדובר בקביעות עובדתיות מובהקות המבוססות על חומר הראיות שנפרש בפני בית המשפט קמא, ולא מצאנו טעם מבורר להתערב בהן. ממילא, המערערים לא הצביעו על תשתית עובדתית הולמת שתלמד אחרת (ע"א 5262/08 מילגד בע"מ נ' מועצה אזורית מטה אשר, פסקאות כ"ה-כ"ו (29.7.2010); עע"מ 8804/10 חלקה 6 בגוש 6950 בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו, פסקה 11 (4.9.2012)). ויובהר, בחינת קיומה של הפליה אסורה או היעדרה כרוכה במבחן דו-שלבי. בשלב הראשון, נדרש להגדיר מהי קבוצת השוויון הרלוונטית, שהיא קבוצת הפרטים שאין ביניהם שוני רלוונטי לעניין הנדון; ובשלב השני, יש לבחון האם כל הפרטים המשתייכים לקבוצת השוויון שהוגדרה זוכים ליחס שוויוני (ראו מיני רבים: דנג"ץ 4191/97 רקנט נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נד(5) 330, 345 (2000); עע"מ 4515/08 מדינת ישראל נ' נאמן, פסקה 17 (6.10.2009); עע"מ 343/09 הבית הפתוח בירושלים לגאווה וסובלנות נ' עיריית ירושלים, פ"ד סד(2) 1, 44-43 (2010)). הגדרת קבוצת השוויון, במסגרת השלב הראשון, כרוכה ביסוד משפטי (קרי, איתור המאפיין המבדל), תוך בחינה של תכלית ההסדר הנדון ומהות העניין, וביסוד עובדתי (דהיינו, הוכחה כי קבוצה מסוימת ניחנת באותו מאפיין). בענייננו, אף אם נניח כי המערערים הוכיחו כי המאפיין המבדל הרלוונטי לקביעת הארנונה בהקשר בו עסקינן הוא סוג הבתים בלבד (בתים פרטיים צמודי קרקע), להבדיל מוותק הבנייה, התשתיות או מצב סוציו-אקונומי (כפי שטענה המשיבה) – סוגיה אותה אציע להותיר בצריך עיון – המערערים לא עמדו בנטל להוכיח, מבחינה עובדתית, כי הבתים המצויים בתחום שכונה ט' הם בעלי אותו מאפיין מבדל, לא כולם ואף לא מרביתם, ובכך כאמור אינני סבור כי יש מקום להתערב. ויודגש – היעדר שוני רלוונטי אין משמעו זהות, ועל כן אין לדרוש כי הדמיון יתקיים ביחס לכל יחידה ויחידה (לשון אחרת, קיומם של חריגים כאלה או אחרים אינו יוצר בהכרח שוני רלוונטי); ואולם, בשלב מסוים "כמות הופכת לאיכות" ועל כן, בהינתן שבשכונה ט' מספר משמעותי של בתים בבנייה רוויה נמוכה, אין לומר בהכרח כי אין שוני רלוונטי בין מכלול הבתים ברחוב השושנה (שכולם בתים פרטיים צמודי קרקע) למכלול הבתים בשכונה ט' (שבו יש תמהיל של סוגי יחידות דיור). בכך די על מנת לדחות את בקשת המערערים שנתערב בקביעת בית המשפט קמא אשר לא שוכנע מהראיות שהונחו לפניו, כי הגדרת קבוצת השוויון צריכה להיות שכונה ט' בכללותה (להבדיל מרחוב השושנה בכללותו). בהקשר זה יצוין כי בניגוד לנטען על ידי המערערים, באף שלב שקדם למתן פסק הדין המשלים לא הוגדרה שכונה ט' כקבוצת השוויון הרלוונטית. כך, במסגרת בפסק הדין בעתירה הראשונה, בית המשפט אומנם התייחס לבתים בשכונה ט', אך זאת למעלה מן הצורך, מבלי שנדרש לבחינה אם מדובר באותה קבוצת שוויון, ותוך דחיית טענות המערערים לגופן (ראו שם, בפסקה 9). ואכן, בפסק הדין בערעור הראשון צוין כי המערערים לא הניחו "תשתית ברורה לקבוע אלו נכסים ראויים להשוואה לאלו נכסים אחרים בתחומי המועצה" (שם, בפסקה 24), תוך שהושם הדגש על ה"הבחנה בין נכסים שונים ברחוב מגוריהם של המערערים" (שם, בפסקה 22. ראו גם פסקאות 21 ו-25). ראש הטיעון השני של המערערים נוגע למישור הסעד. ראשית, נטען כי לא היה מקום לתת למשיבה הזדמנות נוספת לתקן את ההפליה, בוודאי כאשר עמדתה הייתה ידועה מראש, ומכאן שהיה ראוי להותיר את ההחלטה בידי בית המשפט. למרות שאין לכחד כי התמודדות המשיבה עם ההשגה המוצדקת שהעלו המערערים לא הייתה מיטבית (בלשון המעטה), אין היא יכולה להצדיק את הצעד מרחיק הלכת שהם מבקשים כי ננקוט. כידוע, במגבלות "דיני ההקפאה", בתי המשפט ממעטים להתערב בשיקול הדעת הנתון לרשות המקומית בקביעת שיעורי הארנונה. הגיונו של כלל זה טמון בכך שהרשות המקומית היא בעלת ראייה כוללת ומוחזקת כמי שמיטיבה להכיר את צרכי המקום ואת היקף השירותים שעליה לספק לתושביה, והיא הגוף האמון על חלוקת נטל הארנונה בין התושבים המחזיקים בנכסים בתחומה (ע"א 8838/02 גולדהמר נ' עיריית חיפה, פסקה 9 (20.9.2006); עע"מ 9401/06 ארגנטינה באוניברסיטה בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב, פסקה 22 (6.7.2009)). אי-לכך, צדק בית המשפט קמא עת הותיר את ההחלטה להכרעת המשיבה, ולא כפה עליה החלטה לכאן או לכאן (כן ראו: עע"מ 7904/16 עיריית תל אביב יפו נ' חרחס, פסקה 15 (1.11.2018)). כך, גם אם מביאים בחשבון את ההליכים הממושכים המתנהלים בין הצדדים – הליכים שאין בהם כדי להצדיק נטילת שיקול הדעת המנהלי מהרשות בנושא קריטי מבחינה תקציבה, העלול להשפיע בצורה מהותית על היקף השירותים שתוכל להעניק לתושביה. שנית, טוענים המערערים כי הסעד הראוי היחיד להסרת ההפליה בנסיבות העניין הוא "השוואה כלפי מטה", קרי הורדת תעריף הארנונה החל על מקטע הרחוב 59-30. הצדקה זו התבססה על הטענה כי קבוצת השוויון הרלוונטית היא שכונה ט', ועל כן יש לבחור בשיעור הארנונה שחל על רוב הבתים המשתייכים לקבוצת השוויון. ברם, משנדחתה טענת המערערים בנוגע להגדרת קבוצת השוויון, ממילא נשמטה הקרקע מהטענה הנגזרת ממנה. על כל פנים, לא היה מקום לקבלה. הלכה ידועה היא כי תיקונה של הפליה יכול להיעשות במגוון דרכים. עמד על כך השופט אהרן ברק בעניין בג"ץ 637/89 חוקה למדינת ישראל נ' שר האוצר, פ"ד מו(1) 191, 207-201 (1991) בהציגו שלושה מקרים של פגיעה בזכות לשוויון, מהם נגזרים פתרונות שונים: המקרה האחד, הוא מצב בו לפלוני ולאחרים כמותו יש אינטרס מוגן בדין שאינו דורש הפעלת שיקול דעת מצד הרשות, ואולם הרשות מפלה את פלוני, שכן היא מכירה בזכותם של אחרים אך לא בזכותו שלו. במצב דברים זה, פלוני זכאי ל"סעד חיובי" המכיר בזכותו; המקרה השני הוא מצב בו אין לפלוני ולאחרים כמותו זכות המוגנת בדין ולרשות אין שיקול דעת להעניק אותה, ואף על פי כן הרשות מעניקה זכות זו לפרטים מסוימים אך לא לפלוני. במצב דברים זה, פלוני לא יכול לדרוש הכרה בזכותו שלו, אלא תרופתו היא "סעד שלילי" של ביטול טובת ההנאה שניתנה שלא כדין לאחרים; המקרה השלישי הוא מצב בו אין לפלוני ולאחרים כמותו זכות המוגנת בדין אך לרשות מסורה הסמכות להעניק זכות זו לפי שיקול דעתה, והיא בוחרת לעשות שימוש בסמכות זו באופן מפלה. במצב כזה, זכותו של פלוני מתמצית בדרישה כי הרשות תפעל כלפיו באופן שוויוני, ואילו האחרונה רשאית לבחור בין האפשרות להכיר בזכותו של פלוני ("השוואה כלפי מעלה") או לבטל את ההכרה בזכותם של אחרים ("השוואה כלפי מטה"), כל עוד ההחלטה מתקבלת על פי כללי המשפט המנהלי (עוד ראו: פסק הדין בערעור הראשון, בפסקה 21; עע"מ 32864-04-25 שדולת הנשים בישראל נ' משרד העבודה, פסקה 52 (25.1.2026)). כפי שצוין בפסק הדין בערעור הראשון, ענייננו נמנה בגדר סוג המקרים השלישי, ועל כן למשיבה נתון שיקול דעת כיצד לתקן את ההפליה – אם להשוות את תעריף הארנונה של כל הבתים המשתייכים לרחוב השושנה לתעריף הנגבה ממקטע הרחוב 29-1 או לתעריף הנגבה ממקטע הרחוב 59-30, או לקבוע תעריף אחיד אחר, והכול בהתאם לכללים החלים בעניין (דיני ההקפאה מזה וכללי המשפט המנהלי מזה). מכאן, שאין עסקינן במצב בו ישנו אך סעד אחד ראוי להסרת ההפליה. טענה אחרת בפי המערערים היא כי לאחר שהושב הדיון לבית המשפט קמא, שגה בית המשפט קמא עת הגביל את עצמו לדיון בסוגיות הנובעות מהחלטת המשיבה מיום 3.5.2021. לא מצאתי בטענה זו ממש. אכן, אין חולק כי ערכאת הערעור רשאית, בין כלל סמכויותיה, להורות על החזרת הדיון בתיק לערכאה הדיונית לצורך דיון ובחינה נוספת מצד האחרונה, וזאת בין אם לצורך השלמה נקודתית, לשם התייחסות מחודשת לסוגיה שלא לובנה די הצורך, או לכתיבה מחדש של פסק הדין. כך גם אין חולק כי ערכאת הערעור רשאית ליתן לערכאה הדיונית הנחיות בדבר אופן הדיון בתיק (תקנות 455 ו-462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; תקנה 146 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018; תקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. ע"א 1910/07 מרשי נ' קרן קיימת לישראל, פסקה 10 (29.12.2008); ע"א 3634/20 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' קידישמן, פסקאות 35-32 (26.7.2022); ע"א 727/20 איוב נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (16.6.2025); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 342-341, 326-325 (מהדורה שלישית, 2012)). בפסק הדין בערעור השני הוסכם על ידי הצדדים כי "התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שידון בטענות שהעלו המערערים בעתירה, גם בהינתן החלטת המשיבה מיום 3.5.2021" וכי מלבד צירוף פרוטוקול דיון המשיבה מיום 3.5.2021 נקבע כי "צירוף ראיות נוספות טעון בקשה לבית המשפט קמא, אשר יכריע בה, כמו גם בכל סוגיה אחרת הנוגעת לסדרי הדיון לפניו, לפי מיטב שיקול דעתו". בית המשפט קמא הבין הנחייה זו כך שתכליתו של הדיון היא לעסוק אך בטענות המתייחסות להחלטת המשיבה מיום 3.5.2021 שניתנה לאחר פסק הדין הראשון בעתירה השנייה, ומטבע הדברים פסק הדין לא התייחס אליה. בכך לא מצאתי כל שגגה. מכל מקום, אם נזקק את לוז טענות המערערים בנושא זה, הרי שטענות אלו עניינן בהתנהגות פסולה של המשיבה ומחדלים דיוניים שנפלו בהתנהלותה, כאשר עיקר משמעותן האופרטיבית היא בסוגיית ההוצאות (ראו גם פרוטוקול דיון מיום 22.1.2026, בעמ' 9). אפס, כלל מושרש בפסיקתנו הוא כי רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בשיעור ההוצאות שקבעה הערכאה הדיונית (עע"מ 4821/09 דוידיאן נ' שר הפנים, פסקה 3 (10.11.2010); עע"מ 6863/18 סניץ נ' משרד המשפטים, פסקה 11 (7.10.2019)). המקרה שלפנינו אינו נמנה עם אותם חריגים. בענייננו המערערים גורסים כי שיעור ההוצאות שנפסק לטובתם הוא נמוך, בהתחשב בכך שהם זכו בסעדים העיקריים שהתבקשו על ידם, בהינתן הימשכות ההליכים, ובשים לב להתנהגות המשיבה והמחדלים הדיוניים שדבקו בהתנהלותה. ואולם, בקביעתו בדבר גובה ההוצאות התייחס בית המשפט קמא לכל אחד מההיבטים הללו. הגם שבית המשפט קמא לא דן בפרוטרוט בכל המעשים שייחסו המערערים למשיבה, הוא לקח בחשבון הן את התנהלותה הדיונית והן את הדרך הארוכה שנאלצו המערערים לעבור לשם תיקון ההפליה. בצד האמור, בית המשפט קמא עמד על כך כי גם התנהלות המערערים אינה נטולת רבב, דבר המצדיק הפחתה מסוימת של שיעור ההוצאות. זאת ועוד, בניגוד למשתמע מטענות המערערים, לאורך ההליכים נתנו בתי המשפט את דעתם לסוגיית ההוצאות. כך, במסגרת פסק הדין בעתירה הראשונה הושתו על המערערים הוצאות, אשר בוטלו בפסק הדין בערעור הראשון. בפסק הדין הראשון בעתירה השנייה קבע בית המשפט קמא כי כל צד יישא בהוצאותיו הן בראי הסעדים שנדרשו למול אלו שהוענקו בסופו של דבר והן בראי התנהלות שני הצדדים. אכן, בפסק הדין בערעור השני נקבע כי "הוצאות הליך זה תובאנה בחשבון במסגרת פסיקת ההוצאות בתום ההליך", בעוד בית המשפט קמא לא התייחס לכך באופן מפורש במסגרת פסק הדין המשלים (אף שאין זה אומר כי לא שקל עניין זה). עם זאת, אינני סבור כי יש בכך כדי להצדיק את התערבותנו בסכום ההוצאות שהושתו על המשיבה. לכל היותר, מוכן אני לראות בכך הצדקה כי לא נפסוק הוצאות בערכאה זו, חרף התוצאה אליה הגענו. סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור על כל רכיביו. עוד אציע כי לנוכח האמור בפסקה 30 לעיל, לא נעשה צו להוצאות בערכאה זו. ניתן היום, ‏י"ג באדר התשפ"ו (‏2.3.2026). עופר גרוסקופף שופט חאלד כבוב שופט יחיאל כשר שופט